אורח משפט רסח

איכא עד בעולם פירוש דילמא לא יהי' כשר בעדות באמירה לפני ב"ד אם יעיד כהמעשה שזינתה עמו ומסתמא ב"ד ישאלו לו ג"כ היאך הי' המעשה עם מי זינתה לכן אין לנו לעשות להבועל לודאי עד כשר בזה שלא יעיד עם מי אלא סתם. וכיון דאין לנו עד ודאי א"כ אין מבורר לנו העון בודאי ולחשוב בזה לאיכא עד בעולם ובודאי צריכין להשקות אותה וגם המים יבדקו כיון דאין מבורר. דכל עיקר שתיית המים בא על דרך הספק ודו"ק. ומהשתא שבאנו לזה לא קשה נמי קושייתם דאף דפלגינן דבורי' באמרו אשתך זינתה עמי אבל מ"מ אין מבורר לנו שיהי' כשר לעדות דלמא יעיד בלשון אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבורי' ובפרט די"ל דאין מבורר לנו בידיעתו לחוד כבעד דעלמא דבעד דעלמא כיון דיודע העד והחיוב עליו לבא להגיד לפני ב"ד וכל עד אית ליה חזקת כשרות שיבא בודאי להעיד לפני ב"ד לכך כיון דהוא יודע הוי כאלו בא לפנינו וכאלו כבר מבורר לנו למפרע בזה וכנ"ל. אבל בהבועל דאדרבה דמדינא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולא יבא לב"ד להעיד שהוא זנה עמה א"כ אין לנו עד בודאי שיעיד ויבורר על פיו ומאי נ"מ בזה שיודע כיון שלב"ד לא יבורר וד"ל וזה נכון לפענ"ד. כ"ד אוהבו המיולת"ח המברכו בהצלחה:

סימן ה עוד להרב הג' הנ"ל:

ומה שדחה על מה שכתבתי לתרץ קושייתי דלא הוי נוגע בעדות בזה שלא יבדקו המים וכתבתי דמשום זה לא הוי נוגע דבידו להודות דג"כ לא יבדקו אותו המים. וע"ז כתב כת"ר שליט"א דלה שפיר הימנוהו כיון דבהודאה שלה אוסרתה עצמה לבעלה ותפסיד כתובתה בזה. אבל הבועל מאי נ"מ בהודאה שלו שנאמין לו שלא יבדקו אותו המים אדרבא אין אדם משים עצמו רשע. ולפענ"ד נראה פשיט דשפיר הסברא נותנת שיהי' נאמן דמה"ת נימא דלא יהי' נאמן לאוסרה על עצמו הא כל אדם יכול לעשות על עצמו חתיכה דאיסורא אפי' בדבר המותר לו, ומאי נאמנות צריכין לזה להאמין לו ולא שייך בזה כלל גם אין אדם משים עצמו רשע דלא לעדות דעלמא באין אנחנו להאמינו ולפוסלו בהודאתו זה. אלא לדידיה בעצמו ואין נוגע לשום ענין חוץ מזולתו שפיר מהימן בזה ואין אנן דנין לו כלל אי הוה רשע או לא כמובן. וכיון דכל בדיקת המים שבודק גם כן להבועל הוא שיבורר ג"כ עון דידיה כדי לאוסרה אדידיה ג"כ כמבואר בירושלמי והובא בתוס' בריש פרקין כשם שהמים בודקין וכיון דבהודאתו דבועל היא אסורה לדידיה א"כ הוי מבורר העון בזה ולא צריכין המים שוב לבדוק גם להבועל. וגם האשה דנאמנת לומר טמאה אני לאו מטעמא דתפסיד כתובתה ונאסרה לבעלה אלא מהימנה מצד נאמנות לחוד לאוסרה על עצמה דהיא באמת אסורה בלא"ה ובלא אמירה דידה דסוטה עשתה התורה ספיקה כודאי. ושתיית המים לא בא רק להתירה על בעלה ואפי' בלא אמירה דידה שהיא טמאה אלא שיש לנו גילוי דעת לבד שהיא טמאה כגון באמרה שאיני שותה ג"כ אסורה ולא צריכין כלל גם לנאמנות דידה וזה פשוט לפענ"ד:

ובמנחת חנוך ראיתי שהק' על הרשב"א הנ"ל דפלגינן דבורי' וזת"ד לפמש"כ התוס' בב"מ (דף ג') בד"ה מה וכו' שהק' אהא דשנים אמרו אכלתי חלב דחכמים פוטרין דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דעושה תשובה דאינו רוצה להביא חילין בעזרה. א"כ כאן נמי דאינו רוצה שתשתה שלא ימחו שמות הקדושים על המים. אך זה אינו דאין עבירה כלל דדוקא אם איכא שני עדים שנטמאת בודאי מחוייבים להגיד קודם שתיה כיון דאין המים בודקין א"כ יהי' נמחק בחנם וה"ל עבירה וצריכין להודיע קודם אבל בעד א' דהמים בודקין אותו וע"ז צותה התורה למחוק והמים בודקין באיכא עד אחד עכת"ד בקצרה ויע"ש באריכות בזה. ולפענ"ד לא נ"ל לומר כן דאף שהיא יודעת בעצמה שנטמאה אין עליה חיוב להודות כדי שלא ימחה השם בחנם משום כיון דכך צותה התורה למחוק דהא מבואר להדיא בסוטה (דף ז' ע"ב) דב"ד מאיימין עליה שלא תשתה קודם שנמחקה המגילה הרי דב"ד מאיימין עליה שלא תשתה ולהודות שנטמאה כדי שלא ימחה בחנם ולא אמרינן כיון דבין דנטמאת ובין שלא נטמאת התורה התירה למחוק ואין כאן איסור אפילו לדידה שיודעת ומאי איכפת להו לב"ד שיצטרכו לאיים עלי' ובלא"ה כיון דחכמים הטילו עלי' שתודה שלא למחוק השם שפיר נאמר כשבא הבועל והודה ומקיים מה שב"ד הטילו החיוב ורוצה לעשות רצון הב"ד. ג"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דלא לחנם הוא אומר לעשות עצמו רשע וע"כ צריכין לומר דבאמת דביודעת בעצמה שהיא נטמאת לא התירה התורה למחוק דהא דהתורה התירה למחוק השם הוא כדי להתירה על בעלה משום שלום כדקאמר הש"ס בחולין (דף קמ"א) הואיל ואמר מר גדול השלום שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים דלאוסרה בלא"ה אסורה מספק דסוטה עשתה התורה ספיקה כודאי כנ"ל. וכיון דעיקר מחיקת השם דהתירה התורה הוא משום שלום לברר שהיא טהורה לבעלה. א"כ ביודעת בעצמה שהיא טמאה דלא שייך שוב שלום בודאי גרמה עברה בחנם. וכן הבועל דהוא יודע שהיא נטמאה דשתיית המים הא בא לבדוק גם בשבילו צריך להודיע וגורם עבירה דמחיקת השם בחנם כקושייתו. והדר קושייתו דאמאי אמרינן פלגינן דבורי' ולא מהימן:

לכן אפשר לחלק קצת מאכלתי חלב דהתם הוא בעצמו נותן הקרבן להקריב בשבילו והוא חולין באמת והוי כאלו הוא בעצמו עשה האסור דחולין בעזרה שייך דלא ירצה לעבור על איסור אבל הכא הבועל לא נעשה האיסור על צווי דידיה והוא באמת לא ירצה בשתי' שלא יבדקנו ובפרט שגם האשה יודעת ועלי' לבד החיוב להודות לכן לא אמרינן בזה שבא להעיד כדי שלא ימחוק השם ודו"ק. ובלא"ה אין קושיא כל כך על שאלת הרשב"א הנ"ל אי אמרינן פלגינן דבורי'. דשפיר יוכל לאוקמי בליכא טעמא דרוצה לעשות תשובה כדי שלא ימחה ה' כגון בשכבר נמחק המגילה ואח"כ בא הבועל החשוד להעיד שהוא זנה אי אמרינן פלגינן דבורי' או לא:

סימן ו הנה ראיתי לבאר קצת בדבר אשר הציע לפני מופלג אחד אשר קרה לו שבשבת קדש נפל מהנר כלי הזכוכית בלשון לע"ז (צולעניער). ומפני הבהלה שהי' ירא מפני הדליקה החזיר על הנר עם עוד איש כדי שיהי' רק איסור דרבנן דשנים שעשאוהו. והנה אם בהחזרה על הנר איכא איסור מבעיר בזה שמאיר יותר. נראה מהט"ז באו"ח (סימן רע"ח) שכתב דלהסיר ראש הפתילה שיהא מאיר יותר לא הוי מבעיר משום דהבערה איתא גם מתחלה רק שמסיר גרם החשך ויע"ש. הרי מוכח מהט"ז הנ"ל דבזה דמאיר יותר לא הוי איסור מבעיר בזה כיון דגם קודם הי' מאיר ולא נתוסף השתא בעצם הפתילה אור יותר אלא דהי' ראש הפתילה מעכב והסיר דבר המעכב מלהאיר לא הוי איסור. א"כ ה"נ י"ל כן כיון דבזה דמחזיר הזכוכית לא נתוסף אור יותר בעצם הפתילה אלא דבהחזרת הזכוכית נשתנה האור ומאיר יותר והיא פעולה חיצונה המתקן להנר שיהי' מאיר יותר. אך אפשר לחלק קצת דהתם בנטילת ראש הפתילה הא אף קודם שהסיר ראש הפתילה הי' אותו האור כמו השתא רק בנטילת הפחם הוטב מעט ומאיר יותר כבתחלה. אבל הכא בהחזרת הזכוכית נשתנה האור לגמרי משהי' קודם בלא הזכוכית ונראה ממש שאין זה האור הקודם כמובן. וגם אולי בהחזרת הזכוכית שדולק יותר הוא מפני שהאור מתקמץ בתוך הזכוכית. ונמשך בזה השמן אחר הפתילה לכך מאיר יותר והוי מבעיר ממש. אך עלה בדעתי להוכיח דאין כאן איסור מבעיר