אורח משפט רסו

בעלמא דלא חשיב בעצם למלאכה מתוקנת אלא מקולקלת כדאמר הש"ס הכא. וכל החיוב בזה הוא רק כיון שדעתו לתקן שיהי' חשיב מלאכה בהחבורה זו. א"כ בהתיקון שלה הוא דנעשית מלאכה לכך בעינן שיהי' התיקון בעת מעשה המלאכה וד"ל. וכמוש"כ להר"י דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר. וביותר מבואר במאירי בשבח שם וז"ל כל המקלקל על הדרך שאדם רגיל לאותו דבר לצורך תקינו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך תיקון הוא חייב אף לר' שמעון ואין זה כחובל וצריך דם לכלבו וכו' ויע"ש באריכות בבאור הסוגיא דשם. ועוד יש לומר דבקורע ע"מ לתפור ושוחט ע"מ לגמור דבמקום שנעשה הקלקול נעשה התיקון וכשיגמור אח"כ נמצא תיקון בתחלה כמו בסוף כמובן. אבל בחובל וצריך לכלבו דהקלקול נעשה בהחובל והתיקון נעשה בכלבו וגם לאחר התיקון מ"מ קלקול בהחובל לא יתוקן כלל בזה שתיקן אח"כ לכלבו. אבל זה נראה פשוט לפענ"ד אף דמסברא שפיר יש לדמות תחלת שחיטה לתיקון בזה שיגמור אח"כ להשחיטה ומתקנו כדרך תיקון העולם וכקורע ע"מ לתפור כנ"ל. אבל מ"מ כשיתחיל לשחוט ולא יגמור למלאכת משחיטה דהוי מקלקל על תחלת שחיטה כיון דלא נגמר מלאכת השחיטה כדרך תיקון העולם. דהתם בקורע ע"מ לתפור הוי הקריעה בעצמה מלאכה ולכך אף שלא נעשה גם מלאכת התפירה אח"כ מ"מ כבר אתעביד מלאכה שלמה כדרך תיקון העולם שקורעין ע"מ לתפור. אבל בשחיטה אף שיתחייב גם על תחלת השחיטה כשיגמור דלא מקלקל הוא כיון שמתקנו כדרך העולם בגמר השחיטה. אבל בשחט מקצת ולא גמר כל השחיטה א"כ הא לא נגמר מלאכת השחיטה כדרך תקון העולם ודו"ק. וזה ברור לפענ"ד:

ומהשתא לפ"ז יובן לנו שפיר התוס' דחולין הנ"ל ושפיר הק' דהא כיון דהתנא חשיב לשלש חטאות דשחוטי חוץ ולעכו"ם ושבת. א"כ בודאי צריכין להיות חיובם בב"א כנ"ל ושחוטי חוץ חייב בסימן אחד אף שלא יגמור אח"כ סי' השני א"כ לענין שבת הא לא תיקן כלל (ואפי' אם נאמר דדמי שחיטה לקורע לגמרי אפילו בלא יגמור אח"כ מ"מ ג"כ הקשו התוס' שפיר דמשמע דחייב בסי' אחד משום שבת אפי' בלא היה דעתו על הגמר דגם בקורע חשיב מקלקל) דהא בשוחט סימן אחד לחוד ולא נעשית אלא חצי ממלאכת השחיטה ולא איתעביד מלאכתה כדרך תיקון העולם והוא כנוחר בעלמא ודמי לחובל וצריך לכלבו דבעינן שיהא התיקון בעת מעשה וה"נ הא אין התיקון דמתקן מידי אמה"ח בא בעת מעשה שיהי' מלאכה חשובה בזה בעת מעשה החבורה כנ"ל. ולזה משני כיון שיגמור סי' השני יחויב. פירוש יחויב גם על התחלת השחיטה דמתקן אח"כ בהגמר והוי תיקון כדרך העולם דחשיב גם ההתחלה תיקון. א"כ מעתה לא קשה כלל ממפרכסת שתמהתי דאף שישחוט שני הסימנין ג"כ לא בא התיקון תיכף דמפרכסת אסור לב"נ. דלהנ"ל לא קשה מידי כיון דשחטה כדרך תיקון העולם שוב לא בעינן שיהא התיקון בעת מעשה ושפיר הוי מתקן אף שיהי' התיקון אח"כ. ומהשתא לא קשה מידי מה שתמהתי. הא על מה דבא החיוב דשחוטי חוץ לא בא החיוב דשבת. דהשתא שפיר יחויב גם על התחלה דהוי מתקן בהגמר ובאין בב"א. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דבתחלת שחיטה נעשה מומר ואפילו בתחלת שחיטה דחתיכת העור הוי מתקן. ואין אנו צריכין לומר דהרמב"ם קאי אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב ואם תרצה לבאר יותר שכתב אח"כ קאי אליבא דר"י וכן פירש טעם המלך וכמו שהוכיח כת"ר שליט"א מזה דהרמב"ם לא יסבור כדעת התוס' דלדעת התוס' הא בעינן שיהא תיקון קצת ובאמת זה קשה לומר דהרמב"ם קאי לתרי התנאי לר"ש ולר"י ואין לזכות דבריו אליבא דתרי כמובן. אבל לדברינו הנ"ל שפיר הוי מתקן גמור כיון שעושה החתוך לצורך השחיטה לכן נם בחתוך העור הוי מתקן כדרך תיקון העולם ושוב עיינתי בכרתי ופלתי ביו"ד (סי' י"א) שכתב בקצרה כן וז"ל דהואיל ודעתו לגמור השחיטה הוי ליה מקלקל ע"מ לתקן כקורע ע"מ לתפור וחייב וכו' ע"כ ויע"ש:

והנה להגרע"א זצ"ל בדו"ח במערכה שלישית מצאתי שכתב דלשיטת הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולדעת הרמב"ם הנ"ל שבתחלת שחיטה הוי מתקן, פלפול שם להוכיח כשיטת הרמב"ם וכתב בהראי' וז"ל דלכאורה באמת יפלא על הר"ן כו' דבתחלת שחיטה הוי מקלקל הא באמת הוא מקלקל ע"מ לתקן ואמרת דתליא בב' טעמים של התוס' (דף ק"ו) הנ"ל דלסברתם הא' דחובל וצריך לכלבו פטור משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו ממילא התחלת שחיטה דדרך לעשות כן כדי לגמור השחיטה מחייב מיד בתחלת שחיטה אבל לסברתם הב' דמשו"ה פטור דאין התיקון מיד בשעת הקלקול ה"נ בתחלת שחיטה אף דהוי תיקון כדי לגומרו מ"מ אין התיקון מיד דהא עדיין לא יצא מידי אמה"ח עד גמר השחיטה וכו' ויע"ש באריכות בזה. אבל לפענ"ד נראה פשוט דגם להר"ח חשיב תיקון בעת מעשה כקורע ע"מ לתפור וכמו שביארנו לעיל:

והנה לבאר במאי פליגי הר"ן והרמב"ם הנ"ל דלהר"ן דבתחילת שחיטה הוי מקלקל אף דהוי כקורע ע"מ לתפור כנ"ל ולהרמב"ם הוי מתקן גם בתחלת שחיטה. נ"ל דהא דקאמר הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל הפירוש בזה אף דכשיגמור השחיטה יהא נמצא מתקן למפרע ונמצא חילל את השבח בתחלת השחיטה. אבל מ"מ לעשות לו לפסול ולמומר בזה שיגמור אח"כ. לזה אין סברא כיון דהשתא בתחלת שחיטתו הוא מקלקל לפנינו ואין לנו אלא גילוי דעת בעלמא בזה שגמר אח"כ לכן אין לנו להחזיקו בהתחלה למומר לחלל שבתות בפרהסיא דגם כוונתו אין מפורסם לנו אם הי' בדעתו לקלקל או לתקן. ויש לו התנצלות בפני הרבים שבתחלה לא הי' דעתו לתיקון לגמור השחיטה אלא לקלקל ואין זה נעשה גוף העבירה בפרהסיא וד"ל ודו"ק. אבל להרמב"ם הנ"ל נראה לי להוכיח דע"כ לא יסבור כשיטת ר"ת הנ"ל דבעינן התיקון בעת מעשה. דהא פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' שבת) החובל וצריך הדם לאדם חייב. א"כ הא סבר דלא בעינן שיהא התקון בעת מעשה וחשיב שפיר מתקן אף שלא הי' בדעתו לגמור ובתחלת שחיטה גופא מתקן מידי אמה"ח לב"נ בזה שתמות אח"כ. והשתא יבואר הרמב"ם הנ"ל על נכון דמש"כ הרמב"ם מתחלה שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואח"כ כתב ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת וכו' והוא לפמש"כ לעיל להרמב"ם דכיון דהוא מתקן ע"מ לגמור הוי כל התחלת שחיטה תיקון ואפי' חתיכת העור כיון דא"א לעשות התיקון בלתי חבלת העור קודם ולכך קאמר דמשיתחיל בצואר הבהמה לשחוט הוי מתקן. והדר קאמר. ואם תרצה לבאר יותר פירוש ואם יעלה על דעתך לומר. אף דגומר אח"כ ונמצא חלל שבת למפרע אבל מ"מ למומר בפרהסיא אין לחשבו וכמו שכתבנו לעיל להר"ן ז"ל לזה קאמר דכשישחוט קצת סימנים הוי מחלל שבת כיון דשוב לא יתיה גם בשחיטת מקצת הסימנים ומתקן בזה מידי אמה"ח ואי דלא בא התיקון בעת מעשה הא הרמב"ם לשיטתיה לא בעי התיקון בעת מעשה. וזה נכון מאד לפענ"ד בביאור כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל:

ולפ"ז יתיישב שפיר מה שעמדתי כעת בקושיא גדולה על מתניתין דהשוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והנה הק' המהרי"ט למה יהי' שחיטתו כשרה נאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כרבא בתמורה א"כ למה אהני שחיטתו ותהוי נבילה ותי' דזה הכלל דלא מהני אינו רק אי לא מהני יתוקן האיסור אמרינן דלא מהני. אבל היכא דאפי' אי לא מהני לא יתוקן האיסור בכה"ג לא אמרינן לא מהני ומודה רבא דמהני ובכאן אפי' אי לא מהני מ"מ עביד איסורא דנטילת נשמה. א"כ קשה לי דאם נפרש לשיטת הר"ת הנ"ל דבעינן התיקון בעת מעשה ושחיטה חשיב התיקון בעת מעשה אף דפרכס אח"כ ואסור לב"נ משום כיון דשחיטה מהני לישראל גם מפרכסת מותר לב"נ א"כ השתא שפיר נאמר אי עביד לא מהני ויתוקן האיסור