אורח משפט רסה

לענין עבירת הלאו דנטילת נשמה דא"א לתקן מידי אמה"ח בלא"ה. אבל לענין מפרק לא מתקן מידי. דאמה"ח יכול להוציא בלא מפרק דשחיטה דהא יכול להמיתה על ידי חנוק וכדומה:

ולכאורה הי' אפשר לתרץ התוס' הנ"ל בפשיטות לפמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ דלר"י המקלקל בחבורה פטור צריך להיות התיקון בעת מעשה לכן שפיר חשיב השתא מקלקול אף דתקון השתא במעשה שחיטה מידי אמה"ח בזה שתהי' מתה אח"כ משחיטה זו אבל בעת שחיטה הא לא בא עדיין התיקון אלא עד סוף. אבל עדיין קשה ממפרכסת א"כ אף שישחוט שני סימנים לא בא עדיין התיקון כנ"ל ובשבת חשיב שם תיקון להוציאה מידי נבלה ולישראל מאמה"ח. ואפשר כיון דלא חסר מידי במעשה השחיטה לקרב מיתתה ולא חסר רק גמר הפירכוס שתמות מעצמה חשיב התיקון בא בעת מעשה:

ושוב ראיתי שהקושיא ממפרכסת כבר הקשה כן השואל בתשובות הגרע"א ז"ל (בתשובה קס"ה) והק' על התוס' דשבת הנ"ל דבעינן תיקון בעת הקלקול והקשה מההיא דמפסחים דמתקן מידי אמה"ח לב"נ והתיקון מידי אמה"ח לב"נ ג"כ לא בא התיקון בעת מעשה דאף בשחיטה מפרכסת אסור לב"נ ויע"ש מה שתי' בזה. ועוד כתב שם דהתוס' הוא לר"י דס"ל דחובל בצריך לכלבו דבחבורה מחייב ועי' בתוס' פסחים שם וכתב באריכות בזה:

וכתב דהתוס' בשבת (דף ע"ה) ד"ה לחייב וכו' נקטו לראי' מפסחים אליבא דר"י. ולי נראה דכן משמע מהתוס' (ד' כ"ט) דחולין הנ"ל דלא חשבו התיקון תיכף אלא בגמר השחיטה ולר"ש הא לא בעינן התיקון תיכף בעת מעשה אלא ודאי משמע דהתוס' סברי כפי שיטתם בשבת (דף ע"ה) דהברייתא דפסחים קאי אליבא דר"י דבעינן התיקון בעת מעשה ומאפס הפנאי מההכרח לקצר בזה:

עוד אכתוב לכת"ר במה שנלפע"ד במה שראיתי כעת במלא הרועים שהק' על התוס' דסוטה (דף ו) בד"ה ושבאו עדים וכו' נסתפקו הא דקיי"ל דיש עדים אפי' במדינת הים אין המים בודקין אי בעינן דוקא עדים או דאפי' עד אחד מהימן כקודם השקה והעלו שם דמסתברא הוא הדין לעד אחד ויע"ש. והקשה דאי גם באיכא עד אחד אין המים בודקין א"כ היאך משכחת לה דליכא עד לשיטת הרשב"א (בסי' אלף רל"ז) שמחלק בין אשתך זינתה עמי. לאני זניתי עם אשתך וא"כ הא איכא עד הבועל גופיה והיאך משכחת שיהי' המים בודקין אותה וצבתה בטנה דהא כיון דהמעשה אמת הרי הבועל בעצמו עד ושוב לא יבדקוה המים. וי"ל כיון דהבועל אינו נאמן רק מטעם דפלגינן דבוריה ואינו נאמן שזינתה עמו רק שזינתה עם אחר א"כ הסתירה הלזו שנסתרה עמו לבד אינו נאמן שהי' בזה זנות רק שזינתה פעם אחרת ובכה"ג לכו"ע ע"א אינו נאמן דדוקא על סתירה זו נאמן ע"א דיש רגלים לדבר. אך צ"ע דמפשט הש"ס והפוסקים דעד טומאה נאמן אפי' אינו מעיד שנטמאה בסתירה זו רק בפ"א וכו' עכ"ד בזה. ולפענ"ד נראה לי לתרץ בפשיטות דהנה הא דאמרינן פלגינן דיבורי' זהו בבא לפנינו הבועל והעיד שהוא זנה עמה דהוי עד כשר כיון דעל עצמו לא מהימן לעשות רשע ובאמר אשתך זינתה עמי מחלקינן דבורי' דלא עמו זינתה אלא עם אחר. אבל הכא בעד סוטה דאנו באין להכשירו לעד הבועל עצמו אף שלא בא לפנינו והעיד שזינתה עמו והוא מכח מעשה דזנות דאיכא בועל. א"כ מה שאנו רוצים להכשירו לבועל לעד הוא רק מכח מעשה דזנות והא מכח מעשה דזנות לבד הוא פסול ממנ"פ והיאך שייך כלל לומר ע"ז פלגינן לדבורי' הא לא מעיד לפנינו. ולפענ"ד זה נכון ופשוט. ושמעתי רבים חתרו למצוא תירוצים על קושיא זו וזה תמוה שלא הרגישו בזה. ממני אוהבו המיולח"ח החפץ בהצלחתו יהודה ליב אנאליק בהרב הגאון אמתי הצ' שמעון דובער (שליט"א) הכ"מ:

סימן ד בעזהשי"ת. יום ו' עש"ק פ' דברים שנת תרס"ו לפ"ק פק"ק שערליץ בין המצרים, יתן ה' אור לישרים. שלום וכט"ס לכבוד הרב המאה"ג המפורסם בגודל תורתו ויראתו וכו' כקש"ת מהור"ר אפרים פישל שליט"א. בק"ק גראייעווא. אחדשה"ט באהבה. יקרת מכתבו עם דבריו היקרים המלאים זיו לנכון הגיעני לשמחת לבבי הנה אף שיפה פלפול מעכ"ת ליישב קושיית התוס' דחולין (דף כ"ט) הנ"ל אבל לפענ"ד נראה לי דרך היותר פשוט וקרוב לדרך האמת ליישב קושיית התוס' דחולין הנ"ל. וזהו. דהנה תי' התוס' שם דמה בכך מ"מ כשיגמור סי' השני מיהא ליחייב משום שבת יש לתמוה קצת. הא מדבא התנא לאשמעינן דעל שחיטת חוץ משכחת שיהי' חייב שלש חטאות וכגון ששחט בשבת ולעכו"ם א"כ ע"כ משמע דעל אותה שחיטה שיחויב משום שחוטי חוץ יחויב גם משום שבת והא החיוב משום שחוטי חוץ בא בשחיטת סי' אחד. וסי' השני אין שום שייכות לשחוטי חץ שכבר עבר אף בסימן הראשון. א"כ החיוב דשבת דבא רק משום סימן השני משום דבראשון הוא מקלקל. א"כ אינו בא החיוב דשבת כעל חיוב שחוטי חוץ ולהדיא קאמר הש"ס בהא דמוקמינן שם כגון שהי' חצי קנה פגום וכולהו בהדי הדדי קאתו א"כ משמע דהחיוב דשחוטי חוץ וחיוב דשבת ג"כ בא בב"א דחיבת וכולהו ע"כ קאי על כל השלשה דשם. וראייתי מהתם הוא. אף דשם מיירי בחצי קנה בעוף דשפיר בא בב"א אבל מ"מ מדהוצרך לומר הש"ס דכולהו בהדי הדדי קאתו משמע כסברתינו הנ"ל דלא שייך למחשב לשלשה חטאות על שחיטה אחת אם לא שיבא חיובים דכולהו בהדי הדדי. ולפענ"ד זה תמוה נכונה:

לכן נ"ל לפענ"ד ליישב זה בין לשיטת הר"י בתוס' שבת (דף ק"ו) הנ"ל בד"ה חוץ וכו' דלא בעינן התיקון תיכף ובין לשיטת הר"ת שם דבעינן התיקון תיכף וז"ל הר"ח דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשבת בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אמה"ח וכו'. והנה מפשטות לשון הר"ת הא דחשיב בשוחט התיקון בעת הקלקול י"ל דהקלקול בסוף גמר שחיטת הסימנין בא התיקון שמוציאו מידי אמה"ח. אבל מ"מ נראה לי ברור לפענ"ד דגם לר"ת באמת חשיב מתקן גם בתחילת שחיטה והוא על דרך שכתב הר"ת בסוף שם וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמחייב אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול וכו' ע"כ. ומהשתא שפיר י"ל במלאכת שחיטה כן ודמי לקורע ע"מ לתפור כיון דאי אפשר לעשות תיקון מלאכת השחיטה עד שישחוט שני הסימנין א"כ צריך לשחוט גם הראשון לתיקון מלאכת השחיטה לכן גם הוא חשיב תיקון כעל אופן קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב אף שהוא מקלקל באמת רק כיון שבא ע"מ לתקן חשיב הקלקול תיקון. ה"נ שפיר י"ל כן. ואי בצריך לכלבו ולאפרו יהי' חשיב לתיקון בעת מעשה מה"ט הנ"ל כיון דא"א להוציא דם לתיקון אלא ע"י חבורה דקודם לכן גם הקלקול דקודם הוי תיקון כקורע ע"מ לתפור וכנ"ל דזה לא שייך אלא בקורע ע"מ לתפור ובכותב ע"מ למחוק דעצם המלאכה דתפירה וכתיבה וכן הקריעה ומחיקה הוצרך לתיקון המלאכה. חשיב מלאכה חשובה והתיקון שמתקנו הוי תיקון גמור אף שבאמת הוי מקלקל השתא אבל כיון שמתקנו כדרך העולם חשיב גם הקלקול תיקון. וכן שייך כן בשחיטה דנמנה במלאכות דשבת. ומלאכת השחיטה היא מלאכה חשובה בעצמה. ולכך אפי' בתחלת שחיטה הוי הקלקול תיקון גמור כדרך תיקון העולם במלאכת השחיטה אבל בחבורה