אורח משפט רסג

בלאו לחוד כהראב"ד ואינו לוקה. שכתב בתשובה (קמ"א) להק' ג"כ על הכס"מ כמו שהקשיתי וכתב להק' אפי' להתוס' דאם יסברו כשיטת הראב"ד דעובר בלאו מ"מ גם לדידהו היאך נילף מיניה עשה דוחה ל"ח שיש בו מעשה. וע"ז כתב לתרץ וז"ל ואפשר עוד ס"ל להתוס' כהסוברים דכל לאו דשייך בו מעשה אי נמי איכא דעביד בלא מעשה נמי לוקה וא"כ שפיר אפי' לא יסייע ניקף מחייב עכת"ד ויע"ש. הא להדיא מבואר בהתוס' בב"מ הנ"ל דסברי כהראב"ד דאיכא לאו בלא מסייע ואינו לוקה דאינו אלא לאו שאין בו מעשה. (ועי' בנב"י מה"ת חא"ח (תשובה ע"ו) מה שכתב לתרץ קושיית השואל על הראב"ד הנ"ל מהמ"מ (דפ"ג דשכירות) דמשכחת מעשה אפי' בלא מעשה לוקה ויע"ש ישוב נכון ע"ז). ועוד כתב שם ליישב קושיית השעה"מ על התוס' דשבועות הנ"ל הא בעינן גלות ע"י כהן וז"ל דהכי קיימא לן דגלוח מצורע סגי שתי שערות ר"ל כשלא ימצא בכל גופו אלא ב' שערות מקיים מצות גלוח מצורע וא"כ אפי' אי בעי כהן לגלח מצורע ומהשתא שפיר יוכל לעשות גלוח הזקן והפאות הראש ע"י עכו"ם ומ"מ יקיים שפיר המצוה בשאר שערות שבגוף ויע"ש. אבל לפי מה שביארתי לעיל (באות ב') דכיון דפרט רחמנא בגלות מצורע אח זקנו ואת ראשו הוי מצוה מיוחדת לגלח גם להראש והזקן א"כ לא סגי בזה שיקיים המצוה בשתי שערות משערות הגוף ולא מקיים מצות גלוח הראש והזקן בלא גלוח הראש והזקן:

ח) ועוד כתב להשיג על מה שכתבתי להקשות הא לאו דיו"ט הוי נשנית א"כ להש"א (בסי' צ"ו) והפנ"י בקדושין (דף ל"ח) דעשה הנשנית קודם הדבור ולאחר הדבור אלים משאר עשה. א"כ ה"נ הוי הלאו דיו"ט אלים בזה דנשנית ולא ידחה עשה דכיסוי דלא נשנית. וכתב מעכ"ת לחלק דאף להש"א דנשנית הוי אלים זהו בעשה הדוחה אבל לא בלאו הנדחה והביא ראיה דהא ביבמות שם דדחי' שם הש"ס דפסח הוי קודם הדבור וחמיר טפי הא שבת הוי קודם הדבור. א"ו אין נ"מ בלאו הנדחה בזה דנשנית גם קודם הדבור. הנה באמת ראיתי כעת בירושלמי בביצה שם שהקושיא שהקשיתי דהל"ת דיו"ט הוי קודם הדבור הקשה כן הירושלמי שם וז"ל הירושלמי חברייא אמרין שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' על דעתי' דר' יוסי דו אמר הואיל ואין מ"ע דוחה בל"ת אא"כ כתובה בצדה ע"כ. והקשה הפני משה במראה הפנים שם הא אדרבה לפי מאי דמשמע מהתוס' דקדושין (דף ל"ח) דעשה דקודם הדבור קילא ולא דחי. א"כ מכש"כ הכא דהל"ת הוא קודם הדבור. אבל לפי מה שכתבנו דכיון דהל"ת דיו"ט הוי נשנית קודם הדבור ולאחר הדבור חמיר טפי א"כ שפיר י"ל דזהו כוונת הירושלמי להקשות וכקושייתנו הנ"ל כיון דהעשה אינה כתובה בצדה גם קודם הדבור כהל"ת וחמיר בזה הל"ת מעשה ולא דחי ולא קשה מידי קושיית המראה פנים הנ"ל מתוס' קדושין דהתם לא הוי נשנית כמוש"כ הפנ"י והש"א הנ"ל כמובן. ומה שהקשה מפסח דדחי הש"ס דיבמות דפסח הוי קודם הדבור הא נם הל"ח דשבת הוי קודם הדבור הנה זה הקושיא גם אני הקשיתי כן (ומהאי דסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דשבת וכבוד אב במרה נצטוו) ואמרתי לתרץ דאף דנצטוו על שמירת שבת אבל מ"מ עדיין לא נצטוו על עונש דכרת וסקילה ולא כתבה התורה קודם מתן תורה שום עונש ע"ז ולזה שפיר י"ל דלא חשיב הל"ת דשבת נשנית גם קודם הדבור:

אבל לפ"ז יקשה עדיין דהיאך רצה שם הש"ס למילף מכבוד אב מדאיצטריך קרא את שבתותי תשמורו דלא דחי לשבת הא לאו קרא הוי דחי. הא עשה דכבוד הוי עשה הנשנית קודם הדבור מכאשר צוך. ואי דגם שבת הוי נשנית מכאשר צוך. אבל למש"כ דמ"מ הל"ת דכרת לא נשנית א"כ אמאי לא דחי ה"נ כדלעיל בפסח דשאני כבוד אב דהוי עשה דקודם הדבור. והי' אפשר לתרץ בדרך פשוט דבאמת כתב הריטב"א שם הא שבת עשה ול"ת וגם כבוד אב הא הוי עשה החמורה דהוקש כבודם לכבוד המקום ותי' דעדיפא מיני' משני א"כ מעתה כיון דע"כ צריכין אנו לומר דעדיפא מיני' משני אף דיש לתרץ דחמיר כבוד מטעם הוקש כבודם לכבוד המקום א"כ במאי יתורץ בזה דיקשה הא איכא עוד חומרא בכבוד אב דהוי עשה דקודם הדבור. וזה פשוט. אבל בלא"ה נראה לי לומר דמכאשר צוך דדרשינן מזה דכאשר צוך הוא במרה קודם הדבור אבל מ"מ לא כתוב בחורה דקודם הדבור נצטוו על כבוד ושבת דלא כתוב אלא לאחר הדבור דנצטוו קודם הדבור. אבל הצווי הי' בע"פ ולא כתובה בתורה לזה שפיר י"ל דלא הוי כתובה בצדה בזה דנצטוו בע"פ. דהירושלמי לא כתב אלא בלשון כתובה בצדה דיהי' מפורש בתורה קודם הדבור. אבל כבוד אב וכן שבת דלא כתוב בתורה מפורש לא הוו קודם הדבור וזה ברור לפענ"ד:

ומהשתא לפ"ז יתיישב שפיר קושיית הריטב"א הנ"ל דאמאי לא דחי הש"ס דשאני כבוד דחמיר דהוקש כבודם לכבוד המקום הא לפי מה שביארנו דכבוד לא חשיב קודם הדבור. א"כ לא היה יכול להקשות מהוקש לכבוד המקום דמ"מ היה אפשר למילף במה הצד מתמיד דאם יקשה מה לכבוד שכן הוקש כבודם לכבוד דמקום תמיד יוכיח. ואם יקשה מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור כבוד אב יוכיח דלא הוי לפני הדבור והויא דחי אי לאו קרא דואת שבתותי תשמורו וכן יתורץ בזה קושייתו דהוי עשה ול"ת דפסח דדחי שבת יוכיח דהוי עשה ול"ת כמובן ולכך הוצרך לשני לא בלאו דמחמר אך יש לעיין אם עושין מה הצד באופן כזה דכיון דכבוד הוי רק מכת הוכחה מדאיצטריך קרא לאסור כבוד ממילא מוכח דאי לאו קרא הוי דחי בעלמא. אבל מ"מ הקרא דכבוד אתי דלא דתי ופסח ותמיד אתי דדחי. א"כ יש לומר כיון דלא הוי מענין אחד לא נוכל לעשות מה הצד באופן כזה:

הכ"ד אוהבו המברכו:

סימן ג בעזהש"י יום ועש"ק פ' חקת שנח ועת קין לפ"ק פק"ק שערליץ. שלום וכט"ס לכבוד המיולח"ז הרב המאה"ג המפורסם בגודל תורתו ויראתו כש"ת מהור"ר אפרים פישל שליט"א. בק"ק גראיעווא:

אחדשה"ט באהבה הנה באתי במכתבי למלאות בקשת כת"ר ע"ד אשר דרש ממני לכתוב לו חי"ת, לכן הנני להודיעו מה שעמדתי בלמדי כעת בתוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) בד"ה כגון וכו' והק' אהא דחדשו שם דהחיוב בשחיטת חוץ איכא גם בשחיטת סימן אחד אפי' בבהמה מהא דתניא לקמן (דף מ"א) השוחט בשבת בחוץ לעכו"ם חייב נ' חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתי כולהו בהדי הדדי וכו'. והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לאשמעינן ובחצי קנה פגום. ואע"פ דבסימן א' לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום מ"מ כשיגמור סימן שני מיהא לחייב משום שבת ויע"ש. וזה תמוה לי מאד הא כל התיקון שמתקן בשחיטת שחוטי חוץ הוא להוציא מידי אמה"ח לב"נ וכמו שפירש"י הכא בחולין ובפסחים (דף ע"ג) ויע"ש. ולב"נ בנחירה תליא מילתא א"כ הא יהיה נמי התיקון נעשה גם בשחיטת סימן אחד דבשחיטה זו ג"כ יהיה מתה אף שעדיין לא מתה ואיכא עדיין איסור אמה"ח. אבל מ"מ שפיר תיקן במעשה השחיטה דסימן אחד דיהיה מתה אח"כ ועביד תיקון בזה דאל"כ אלא בעינן שיהיה מתה תיכף בשחיטה זו. א"כ גם בשחיטת שני סימנין לא הוי תיקון כיון דעדיין הוא מפרכסת דאסורה לב"נ אלא ודאי דזה תשוב תיקון כיון דסוף כל סוף יהי' מתה בשחיטה זו ג"כ ושפיר תיקן. אף דאנן לא קיי"ל כרב אחא בר יעקב במפרכסת מ"מ ראייתי קמה שפיר לרב אחא בר יעקב היאך