אורח משפט רסא

דגלי קרא דמילה דוחה את הצרעת לא הוי דחי משום דבצרעת איכא עשה ול"ת ואמאי לא נימא כיון דבמילה יש שני עשין כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) אמאי לא ידחה אף לל"ת ועשה. וכתב דגם לשיטת הרימא"י בקידושין (דף ל"ד) דל"ת שיש עמה עשה גם הלאו אלים ולא דחי ל"ת תליא ג"כ בזה אם נחלק בין חד לאו לתרי לאוין. ושוב דחה לחלק דהכא במילה התרי עשין אינם מענינים נפרדים. וספיקו הוא בענינים נפרדים. ושוב כתב להוכיח מש"ס דבב"מ (דף ליב) דאפילו בענינים נפרדים אין לחלק בין חד עשה לתרי עשה מהא דאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר וכו' ופריך הש"ס ל"ל קרא הא אין עשה דוחה לל"ת ועשה ופירש"י ביבמות שאמר לו אביו היטמא להחזיר האגדה ויש שני עשין. עשה דכבוד ועשה דהשבה. אפי"ה פריך ל"ל קרא עכת"ד:

ולפענ"ד אין ראיה גם מזה כלל דהנה מש"כ להקש' ממילה דהוו שני עשין בזה דקאמר שם הש"ס דמילה נאמרה ונשנית בסיני וביום השמיני ימול הא קאמר הש"ס שם דלא חשיב מילה נשנית לב"נ משום דלמילתא נשנית ובפרט למש"כ (באות א') דלא חשיב בזה דנשנה עוד הפעם לעוד לאו אא"כ נשנה תיכף עוד הפעם כתמורה כנ"ל. וה"נ שפיר י"ל לענין עשה וד"ל:

ובעיקר קושייתו נלפענ"ד דמעולם לא סבר הכריתות הטעם דאין עשה דוחה ב' לאוין משום דהלאו מאלים לאידך אלא דעיקר טעמו נ"ל הוא משום דאין בכח חד עשה לעשות שתי פעולות דדחיה כיון דלא מצינו אלא בכלאים בציצית דהעשה דציצית דחה ללאו דכלאים דאינו עושה רק חד פעולה דדחיה. אבל לעשות תרי פעולות בדחיה ולדחות תרי לאוי לא מצינו. וכן נראה מלשונו לא מנתק חד מינייהו דאין ברירה ויע"ש. א"כ לטעם דתרי לאוי חמירא ואידך מאלים לחבירו א"כ מהדין אפי' חד לאו לא יהי' נדחה. וכמו שדימה כת"ר להרימא"י הנ"ל. ולמה הוצרך ספר הכריתות לומר לטעם דלא נדחה אפי' חד לאו משום דאין ברירה. א"ו ע"כ הא דלא דחי עשה לתרי לאוי הוא משום דאין בכח חד עשה לעשות תרי פעולות דדחיה ואי דמ"מ חד לאו יהי' נדחה לזה הוצרך לומר מטעם דאין ברירה מי ידחה וזה ברור לפענ"ד:

וזה דלא כמש"כ המהרש"א בריש חולין לתרץ קושיית התוס' הא דהק' דאמאי אם המיר אינו לוקה אלא ארבעים הא תרי לאוי כתיבי. וכתב לתרץ דהש"ס קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אבל חד לאו נעתק לכך אינו לוקה אלא ארבעים. אבל להספר הכריתות הנ"ל ליתא שכתב שם להדיא הא דאין עשה דוחה ב' לאוין מההיא דתמורה דקאמר הש"ס שם דלא אתי חד עשה ומעקר ב' לאוין וכתב כנ"ל דלא מנתק כלל אפי' חד לאו וע"ש בזה. ואפשר המהרש"א ברות קדשו כתב זה רק להתוס' דסברי ביבמות (דף ג') דעשה דתי ב' לאוין א"כ ע"כ לא סברי כספר הכריתות בזה:

ומעתה לא קשה מידי מתרי עשה דה"נ בתרי עשה לא מאלים חד לחברי' ולא מצי דתי לעשה ול"ת. ובלא"ה לא קשה מידי דמבואר בתוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב) בד"ה לענין וכו' דעשה דמצורע אע"ג דחמירא כיון דליכא כרת כעשה דפסח לא דחי הרי דאפי' עשה דחמירא לא דחי לל"ת ועשה דדוקא עשה דכרת דחמירא טובא, א"כ ה"נ נהי דתרי עשה חמירי מחד עשה אבל מ"מ לא חמירי טובא כעשה דכרת ולפ"ז לא יקשה נמי מההיא דב"מ הנ"ל שהק' דאיכא ג"כ תרי עשה ואפ"ה לא דחי לעשה ול"ת דה"נ לא חמירא טובא דאפי' דהוי העשין נפרדין לדחות כעשה דכרת דיהי' דחי אפי' ל"ת ועשה. ומה שדימה להרימא"י דקדושין דלאו שיש עמה עשה גם הלאו אלים ולא דחי עשה ומזה כתב כת"ר גם לתרי עשה דחברתה מאלים לאידך. לפענ"ד סברת הרימא"י ענין אחר הוא ולא כתב זה אלא בלאו ועשה דסברתו הוא כיון דבלאו זה נאמר ג"כ עשה ע"כ העשה בא לחזק להלאו גם בקיום עשה לזה הלאו אלים משאר לאוין אבל בהאי דב"מ דהעשין הוא מענינים נפרדים לא שייך סברת הרימא"י דבא לחזק וד"ל ודו"ק:

ובלא"ה לא קשה מההיא דבב"מ על ספר הכריתות דיפרש כהריטב"א בב"מ שם שכתב להדיא דהא דאמר לו אביו היטמא לחוד בלא השבת אבידה דליכא אלא חד עשה אבל באיכא תרתי דתי אפי' ל"ת ועשה ע"ש. ולכאורה יש להקשות מהתוס' יבמות (דף כ') בד"ה אמר קרא וכו' דכתבו שם דאין תרי עשה עשה דיבום ועשה דוהתקדשתם דוחה ל"ת ועשה. א"כ הרי משמע דהתוס' לא סבירא להו כהריטב"א ומצאתי שכבר עמד בזה אאמו"ר הגאון (הכ"מ) בספרו אורח משפט בהל' אבידה וכתב לחלק דההיא דיבמות התרי עשה בענין אחד אבל ההיא דהריטב"א הוי בענינים נפרדים ובזה גם התוס' יודו להריטב"א דלא דתי:

ו) כתב על מה שהביא הפמ"ג מהאי דנזיר (דף מ"ח) דאי עשה דותה ב' לאוין תליא במחלוקת ר"י ור"ע. וכתב לחלק דמ"מ הוי הותרה (והוא לשיטת רש"י בברכות (דף כ') כתב זה. אבל לשיטת תוס' דהוי מטעם דיחוי ליכא חילוקו) ולכך כיון דמ"מ הותרה שפיר י"ל דלכך איצטריך קרא ר"ע לעוד לאו די"ל דלא הותרה אלא חד לאו אבל בהוי מטעם דחוי דלא נכתבה אלא בדרך תנאי דחי אפי' לכמה לאוין עכת"ד. והנה מסברא אדרבא נראה להיפך דהא איתא ביבמות (דף ז') דהואיל והותרה לצרעתו הותרה נמי לקריו אבל בדחי' צריך להיות דוקא כמו שנכתב התנאי דכלאים בציצית דליכא אלא חד לאו אבל בתרי לאוין לא נכתב התנאי דדחי' כמובן. ומש"כ להוכיח דמ"מ הוי בתורת היתר מדלא צריך לשכור פועלים ויכול בעצמו לטפל עם זה י"ל דאין הוכחה כ"כ חדא דכל מת מצוה הוא בדרך דליכא מי שיטפל. אבל בודאי אי איכא אחר לטפל הוא אסור לטפל בעצמו ועוד מי יאמר לן דלא צריך לשכור. וגם הא הפרמ"ג בעצמו כתב לחלק דאין ראי' ממ"מ דמיירי שאפשר לקבור ע"י אחרים וליכא עשה דקבורה רק כבוד הבריות שלא יהי' מוטל בבזיון וגזה"כ הוא ה"א דוקא חד לאו ויע"ש:

ז) השיג על מה שכתבתי להק' בביצה (דף ח') דהא יכול לקיים שניהם עשה דכיסוי ע"י עכו"ם או ע"י קטן. והביא שכיוצא לזה הק' השעה"מ על מילה למ"ד שכשרה בעכו"ם וכתב דמש"כ התוס' בשבועות (דף ג') דאם יכול המצורע לקיים עשה דגילוח להקיף ע"י עכו"ם או ע"י קטן לא דחי לה מ"ע דמצורע זהו דוקא גבי מ"ע דגילוח דהתורה שציותה לגלח אין המצוה על המגלח כלום אלא להיות מגולח, וכיון דעל המתגלת ליכא מצוה. א"כ אין נ"מ מי שיגלח לו לכך אפילו ע"י קטן ועכו"ם לא יתבטל שים מצוה אבל מילה יתבטל המצוה דרמיא גם על ב"ד למול אותו לכך לא יכול לעשות ע"י עכו"ם אבל עשה דכיסוי ג"כ אם יעשה ע"י עכו"ם וקטן לא יקיים המצוה דכיסוי ולא הוי אפשר לקיים שניהם בזה עכת"ד:

הנה מעולם לא הקשיתי זה שיעשה המצוה דכיסוי ע"י קטן. וגם אני ידעתי מזה שלא יקיים המצוה ע"י עכו"ם וקטן. וקושייתי הי' שיעשה רק מלאכת חפירה וכתישה ע"י עכו"ם אבל מצות כיסוי שפיר יכול לכסות שוב בעצמו ושפיר הקשיתי הא אפשר לקיים שניהם ע"י עכו"ם וקטן. ומש"כ הא דכתבו התוס' דעשה דגלוח יכול לעשות ע"י עכו"ם משום דעל המתגלח ליכא עשה ולא שייך דיתבטל העשה אם יעשה ע"י עכו"ם. ולפענ"ד תמוה לומר כן דאין המצוה לגלח על המתגלח כיון דהתורה מצוה להמצורע שיגלח שערו מה"ת נימא שאין החיוב עליו לגלח בעצמו. ומאי שנא מכל מצות שבתורה שהחיוב לעשות דוקא קיום המצוה מי שנצטוה ואפי' נאמר דאין המצוה לגלח דוקא ע"י המתגלח אבל מ"מ גם מעשה הגילוח ג"כ הוי צוה כיון דהתורה מצוה על עשיה זו בודאי איכא מצוה בעשייתה א"כ אף דמי שיגלח להמצורע מקיים המצוה אבל ע"י עכו"ם דליכא בה מצוה וכן קטן מ"מ יתבטל המצוה ולא הוי אפשר לקיים שניהם. והעיקר נלפע"ד דמצות גלות שהטילה התורה לגלח. צריך המצורע בעצמו לגלח ואחד המגלחו בא בשליחותו בזה. אבל עכו"ם או קטן דלא שייך בשליחות בודאי לא יקיים