אורח משפט רס

בגילוח כל הראש והזקן. וע"כ צריך לומר דאיכא מצוה בגילוח כל פאה מהראש והזקן דאל"כ היאך שריא רחמנא לגלח את כל פאות הראש והזקן הא אפשר לקיים שניהם שלא ע"י דחיית הלאו בגלוח הפאות שזה עובר לאו על כל פאה ופאה אלא שישיר השער שלא בתער רק ע"י סם וכדומה ומצות גלוח הראש והזקן יקיים ג"כ בשתי שערות מהזקן והראש ולא יעבור רק חד לאו מהראש והזקן. א"ו דאיכא מצוה ג"כ על כל פאה מהראש והזקן. (עיין מש"כ להגהותי (בסי' כ"ז) בזה.):

ובזה יתיישב שפיר מאי דיש להק' הא לא הוי בעידנא דבהתחלת גלוח שתי שערות עובר בלאו והעשה דגלוח שערו לא יקיים עד סוף גלוח כל שערו. ומצאתי שוב שכבר הק' כן הח"ס ביו"ד (תשובה ק"מ). אבל להנ"ל דמקיים המצוה אפי' בגילוח פאה אחת הוי שפיר בעידנא דעובר על לאו דגלוח דהוא בפיאה אחת אז מקיים ג"כ המצוה בגלוח:

ג) הקשה מהא דרצה למילף הש"ס ביבמות שם מפסח ותמיד שדוחה את השבת ודוחה אף דאיכא כמה לאוין בהקרבה בשבת בהשחיטה והפשטה והקרבה ולא יקיים אלא חד עשה דפסח. וכן משריפת בת כהן דליכא אלא חד עשה דבאש תשרף ודחי לאיסורי שבת שנאמרו ונשנות כמה פעמים בתורה והוא הק' זה אלא לפי מה שנסתפק אי לאו הנשנה עוד הפעם חשוב לעוד לאו. אבל לפענ"ד העיקר כמו שביארתי לעיל. ובלא"ה הוי מצי להק' דאיכא כמה לאוין מחולקין בהבערת ב"כ. דבשריפת ב"כ מבואר בשבת (דף ק"ו) וכאן ביבמות (דף ו') דאיכא איסור בישול פתילה ונטילת נשמה. ומפני חומר קושיות הנ"ל העלה דלא כהסוברים דעשה לא דחי ב' לאוין אלא דעשה דחי אפי' תרי לאוין:

ולפענ"ד אפשר ליישב כל זה. דמכאן אין השגה כלל על שיטת הסוברים דאין עשה דתי ב' לאוין. ובאמת ביארתי במ"א דהיכא דאין הלאוין באין בב"א לכו"ע לא דחי. ואמ"ל בזה. א"כ ה"נ אין הלאוין באין בב"א ויקשה לכו"ע. והנה בפשיטות י"ל דהא באמת רצה שם הש"ס למילף מפסח ותמיד לכל מקום דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת דחמירא טובא אפי' מתרי לאוי דעלמא. וה"ה הוי ילפינן דדחי אפי' תרי לאוין. אבל השתא דדחי הש"ס דמפסח ותמיד ליכא למילף למיא. א"כ ה"נ אין ללמוד כלל מהתם דדחי בעלמא תרי לאוי. והא אפי' ל"ת לחוד דדחי עשה טרח שם הש"ס לאשכוחי לימוד ע"ז דדחי ולא ילפינן מהתם כמו דעשה דפסח דחי ל"ת שיש בו כרת לידחי לפחות עשה דעלמא לל"ת דעלמא. והראיה דהא עשה לא דחי לל"ת ועשה לכו"ע ולא ילפינן מפסח ותמיד דדחי לשבת דאיכא נמי עשה ול"ת. עי' בתוס' שם בד"ה טעמא וכו'. ומשריפת בת כהן נמי לא קשה דהא דאיצטריך קרא דמושבותיכם דאין רציחה דוחה שבת לאו משום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא אלא משום דאיכא ק"ו דרציחה דוחה לעבודה ועבודה דחי לשבת. אינו דין שרציחה דוחה את השבת ולזה שפיר איצטריך קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דלא דחי אפי' לתרי לאוי כיון דאית לן ק"ו משבת דדחי לעבודה והתם הוי דחי לכמה לאוין וגם הוי דחי אפי' ל"ת דכרת. מכ"ש תרי לאוי דפשיטא הוא דלא חמירא מל"ת שיש בו כרת כנ"ל. ואפי' לשי' ספר הכריתות שם דעשה דחי אפי' ל"ת שיש בו כרת. מ"מ הראיה מעשה ול"ת דלא דחי לה עשה לכו"ע. ולא ילפינן מפסח ותמיד. איו מוכח כדברינו דלבתר דדחי הש"ס אין למילף כלל משם:

וביותר נראה לי דלא קשה מרציחה דדחי אפי' ב' לאוין אי לאו דגלי קרא דלא דחי הוא משום דרציחה הוי עשה דרבים דעשה ובערת הרע מקרביך על כל ישראל נאמרה עי' בסנהדרין (דף פ"ט). ודמי לשמחה דמבואר במ"ק (דף י"ד) ודמי לנידוי שכתבו התוס' שם דהוי עשה דרבים משום שנוהג בב"ד אלמא מה דנוהג בב"ד הוי עשה דרבים (עי' מש"כ להגהותי (בסי' כ"ז) מזה) ובעשה דרבים י"ל דלכו"ע דחי אפי' תרי לאוין ועד נראה לי לומר דמפסח ותמיד לא קשה מידי דמש"כ דמצוה שלא נגמרה לא הוי מצוה אלא במצוה אף שיגמור לא מקיים רק חד מצוה ונמצא שהמצוה דחי לכמה לאוין אבל הכא הא מצות הקטרה שמקיים הכהן בהקרבת הפסח הוא מצוה בפני עצמה שציותה התורה להביא פסח וגם ציותה התורה לעשות מצות הקטרה וכזריקת דם דהויא מצוה בפני עצמה עיין בתוס' עירובין (דף ק') בד"ה מתן ד' וכו' ויע"ש ולכך שפיר אתי מצות שחיטה ודחי ללאו דשחיטה ואתי מצות הקטרה ודחי לאיסור הקטרה וחשוב מצות הקטרה בכלל עשה דכרת כפסח כיון דאי לא מקטיר לא יקיים המצוה דפסח וד"ל ונכון הוא לפענ"ד:

אבל לפי תי' זה עדיין יש להק' לפמש"כ הפ"י דלשיטת הרמב"ם (בה' שבת פ"ח ה"ז) דבשחיטה איכא שני מיני איסורים. א' משום נטילת נשמה. וא' משום מפרק. אף דלענין איסור מפרק הוי מלאכה שאצ"ל ופטור. שא"צ לדם. אבל בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא לדם זריקה ויע"ש בזה. א"כ יהי' בשחיטה גופא תרי לאוין. לכן צריכין אנו לתרץ כתי' הראשון. ובמ"א כתבתי כיוצא בזה באריכות. ואמ"ל בזה:

ד) וגם מה שהשיג מיבמות (דף כ') דפריך הש"ס דניתי עשה דיבום וידחה לאיסור אלמנה לכ"ג מן האירוסין והק' והא איכא שם תרי לאוין דאפי' לרבא בקידושין (דף ע"ח) מ"מ אם בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין עכת"ד בקצרה. אבל לפענ"ד ג"ז לא קשה מידי לפי מה שחדשתי לעיל דבהוו הלאוין אינם שוין בכל לכו"ע דחי עשה אפי' תרי לאוין. א"כ ה"נ הוו הלאוין דאלמנה לכ"ג אינם שיין בכל בישראל לכך דחי אפי תרי לאוין. וכן ראיתי להריטב"א ביבמות שם בד"ה קפסיק וכו' ואע"ג שאינם שוין בכל סבירא לן דלא אתי עשה השוה ובכל ודחי להו. וי"א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי ל"ת ועשה דאינם שוין בכל והכא לרווחא דמלתא אמרי לה ע"ש. אבל להתוס' בב"מ (דף ל') בד"ה הא וכו' ראיתי וז"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאיקרי בי' לא יקח ולא יקחו. אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההוא דגלוח הזקן שאינו שוה בכל בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע. הרי דדעת התוס' דלא כהריטב"א הנ"ל דאלמנה לכ"ג חשוב שוה בכל. אבל מ"מ לא קשה מהכא על ספר הכריתות הנ"ל די"ל דהוא סבר כהריטב"א הנ"ל דחשוב אלמנה לכ"ג אשב"כ. והתוס' לשיטתם סברי ביבמות (דף ג') בד"ה ל"ת וכו' דעשה דחי ב' לאוין. אמנם נראה לי לומר דגם להתוס' דכתבו דכיון דגם אשה מוזהרת הוי שוה בכל ג"כ לא קשה. דהא באמת תמוה מש"כ התוס' כיון דגם אשה מוזהרת הוי שוה בכל, היאך הוי בזה עשה השוה בבל. הא מ"מ אינו שוה בכל באנשים. אלא ודאי בירור דבריהם הוא דאלמנה לכ"ג הוי עשה השוה בכל הוא. דכנגד עשה דהשחתת זקן הוי עשה דאלמנה לכה"ג אשב"כ וליכא למילף מהשחתת זקן דהוי אשב"כ טובא על עשה דאלמנה לכה"ג שאשב"כ רק כעשה דיבום. אבל בודאי גם התוס' יסברו דעשה דיבום הוי עשה דקילא משאר עשה בזה שאשב"כ באנשים. ושוב מצאתי כסברתי זה בש"מ שם וז"ל וי"ל דשאני עשה דבתולה שהיא מוזהרת עליו וכו' הלכך אע"ג דהויא ליה עשה שאשב"כ לא ילפינן ליה מעשה דהשחתת זקן דמדחי מקמי עשה דמצורע. דעשה דהשחתה ליכא בגוף האשה כלל. הרי דהשיטה חשב לאשב"כ ולא כתב אלא מאשב"כ כהשחתת זקן אבל בודאי זה פשוט דגם עשה דאלמנה לכ"ג חשיב קילא משאר עשה בזה שאשב"כ באנשים. ושוב ראיתי להדיא בתוס' יבמות (דף ה') בד"ה ואכתי וכו' דעשה דגלוח הוי טפי אינה שוה בכל אבל גם עשה דאלמנה לכ"ג הוי אשב"כ כנ"ל ע"ש. מהשתא שפיר יש לחלק כנ"ל דבאינה שוה בכל דחי אפי' חרי לאוין (עי' מש"כ בס' א' בתשובה שם להוכיח מהסוגיא דיבמות הנ"ל דעשה דחי אפי' תרי לאוין. וכתבתי לחלק בין דחיית הלאוין בתרי גופי. ע"ש בזה):

ה) ועוד כתב דאם נחלק לענין חד לאו לתרי לאוי. א"כ בודאי הסברא נותנת שיש נ"מ בין חד עשה לתרי עשה. לוה הק' משבת פ' ריא דמילה דקאמר שם דאי לאו