אורח משפט רנט

אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין. אמאי לא קאמר גזירה קטנה אטו גדולה. ועוד אי אפשר לומר כן גם לפי האמת דמסיק רבא גזירה אטו שלא במקום מצוה הא מבואר לקמן (דף קי"ט) דקטנה לא מיבמין דברי ר"מ. ואפשר דרבא לא קאמר טעמא משום גזירה אלא לרבנן דפליגי שם על ר"מ וסברי דמיבמין. אבל בלא"ה דוחק הוא לומר דמיירי בקטנה דוקא. אבל עדיין יכולים לתרץ כדרך הראשון שתי' קושיא דמיירי כגון שהיא היתה שוגגת בביאה זו. והיא אינה עוברת כלל. אלא הוא. ושפיר הוי דחי לל"ת דידיה לחוד. ונסתר שפיר ראיית הכפ"ת הנ"ל. אבל ממש"כ התוס' הנ"ל דעשה לא דחי בעבירת עשה דאחר דוקא בעשה רבה דפ"ו. י"ל סברא להיפך דהתוס' לא כתבו זה אלא עשה לעשה אז בעינן שיהא העשה הדוחה עשה רבה. אבל העשה הדוחה ל"ת דבלא"ה ל"ת חמיר מעשה. אפ"ה לענין דחיה נדחה ל"ת מפני עשה. י"ל דה"נ אפי' הל"ת באחר ואין לפשוט מעשה אל"ת:

אבל על התוס' גופא יש לתמוה דהתוס' הביאו שם לראיה למש"כ הר"י לתרץ דבמצוה רבה אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך מהא דמבואר בפסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה, אלמא קעבר הכהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים המחוסר כפורים מצות פסח. וקשה לי טפי הוו להו להוכיח מפסח גופא דדוחה לשבת והאיסור נעשה בכהן. ואף דזביחה נעשית נמי בזר אבל הקטרה נעשית דוקא ע"י כהן. א"כ מוכח דמשים מצוה רבה דפסח שיש בו כרת עובר הכהן בל"ת דשבת. וכבר ביארתי במ"א בראיות דפסח הדוחה לשבת הוי בתורת דחוי ועיין בנחל איתן ברמב"ם (ה' שבת פ"ב). ואי דהתם הוא ל"ת ולא יהי' ראיה על עשה הא התם בשבת איכא נמי עשה דשבתון. ואם נאמר ג"כ דהתם כמו שחמור העשה הרבה חמור נמי הל"ת דשבת דהוי ל"ת שיש בו כרת. א"כ דלפ"ז דלא חשיב עשה דפסח חמור בזה דאיכא כרת לגבי ל"ת דשבת. יקשה טפי על התוס' דכתבו דוקא בעשה החמורה הרבה הוא דדוחה לעשה דחבירו והא הכא דוחה ל"ת דפסח לל"ת שעובר הכהן אף שחשיב חומר העשה דפסח לגבי ל"ת דכרת כעשה ול"ת דעלמא ויהי' ראיה להכפ"ת דעשה דוחה ל"ת אף שאחר העובר לא יעשה אותה המצוה. וזה תמוה רבתא על התוס' לכאורה. ואפשר דהתוס' סברי כשיטת התשב"ץ שעשה דפסח דוחה ל"ת דשבת הוי בתורת היתר ולא בתורת דיחוי. אבל נראה לי לתרץ זה דהא דפסח דחי לשבת אף בעבירת הכהן הוא משום דגם הכהן עושה מצוה בהקרבת הפסח דמקיים צווי ה' שיקריב קרבן הפסח ולכך שפיר לא הוי חטא בשביל שיזכה חבירך כיון שגם הוא עושה מצוה. אבל הכא במחוסר כפורים דלהקריב לאחר השלמה דאיכא אדרבה צווי ה' הוא שלא להקריב ואם יקריב יעבור הכהן בעשה דעלי' השלם א"כ נמצא דכל הדחי' שדחי מחוסר כפורים לעשה דהשלמה דכהן הוא בשביל מצות הפסח דמחוסר כפורים ולא שייך כלל הכא לומר דהוא יעשה ג"כ מצות ה' להקריב הא אדרבה הכא צריך לעבור בהקרבה על מצות ה' והיאך אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך כמובן. ודו"ק היטב כי זה נכון הוא לפענ"ד. ושוב מצאתי בספר תורת גיטין בגיטין (דף מ') בתוס' ד"ה לישא וכו' שהרגיש ג"כ להק' על תי' התוס' דבדידה ליכא עשה דנאמר חטא בשביל שיזכה חבירך ונתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים השני עשה החמור. אבל לדחות אצל האחר ל"ת דחמור כדי שיקיים מ"ע לא אמרינן. ע"כ ויע"ש. כ"ז נראה לי לפלפל בזה:

והנני ידידו המברכו מרחוק יהודא ליב אנאליק בהרב הגאון אמתי הצ' שמעון דובער (הכ"מ):

סימן ב בעזהשי"ת יום א' פ' ויק"פ שנת ועת קין לפ"ק פק"ק שערליץ תשובה לרב גדול אחד. אחדשה"ט באהבה. הנה כעת לקחתי עצמי פנאי לעיין בדבריו העמוקים ולהסיר מעלי את חצי השגותיו אשר ירה עלי בדין אין עשה דוחה ב' לאוין. והשגתו תסובב ג"כ על חד מן קמאי הוא רבינו ספר הכריתות דסבר דאין עשה דוחה ב' לאוין. ומעכ"ת האריך בפלפול ערוך ובראיות מש"ס דעשה דחי אפי' תרי לאוין והחלי בעזהשי"ת לישבם לשיטת הסוברים דאין עשה דחי ב' לאוין. וזהו:

א) הנה מה שנסתפק כת"ר שיש לחשוב תרי לאוי במה שנשנית אותו הלאו עוד הפעם. ולפענ"ד זה פשוט דאין סברא כלל לחשוב ללאו שנמצא נשנה עוד הפעם בתורה לעוד לאו. ואין לחשוב לעוד לאו אלא בחזר ונשנה עוד הפעם בהדדי. בזה שפיר הסברא נותנת מדנשנה עוד הפעם תיכף בחנם כיון דכבר הזהיר רחמנא כאן בלאו ומדחזר עוד הפעם תיכף ע"כ אתי כדי לחייב שתים. כמו לא יחליפנו ולא ימיר דכתיבי אהדדי חשיב בתמורה לתרי לאוי, ובעוד אופן מצינו שיש לחשוב על אותו הלאו הנשנה עוד הפעם לתרי לאוי הוא בנשנה בשם אחר כגזל. ואאמו"ר הגאון (הכ"מ) הראה לי שתי ראיות ע"ז משני תוס'. מתוס' יומא (ד' ל"ג) בד"ה הכא ומתוס' פסחים (דף ה') בד"ה כדתנא וכו' ויע"ש:

ב) הש"ג מש"ס דיבמות (דף ה' ע"א) מהא דרצה הש"ס שם למילף דעשה דותה ל"ת דמצורע אף שאין שם אלא חד עשה דגלות מצורע. ודחי לאו דהקפת הראש וגלוח הזקן. והגמ' שרצה לדחות. לא דחי שם אלא מטעמא דלאו שאין שוה בכל. ולא קאמר הש"ס שם בדרך הוכחה דאי לא תימא הכי אמאי לא נגמר דדחי אפי' בחרי לאוין כדדחי שם לענין עשה ול"ת עכת"ד:

הנה זה לפענ"ד לא קשה מידי די"ל דגם ספר הכריתות דסבר דעשה לא דחי ב' לאוין לא כתב זה אלא בהתרי לאוין שוין בכל וכמו שהוכיח שם לראיה דלא דחי מש"ס דתמורה (דף ד') דלא אתי עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש ועקר תרי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר אותו. והתם הוי הלאוין שוין בכל דוקא א"כ בודאי גם הספר הכריתות יודה אם אין הלאוין שוין בכל עשה דחי אפי' תרי לאוין. א"כ מהשתא בלאוי דהקפת הראש וגלות זקן דאינו שוה בכל שפיר דחי לכו"ע אפי תרי לאוי. ומעולם לא קיי"ל דלא דחי שיקשה הש"ס ג"כ א"כ נילף מהכא לכ"מ דדחי אפי תרי לאוין:

ובאמת לפענ"ד בלא"ה לא קשה מידי דהא אף דבגילוח שער ליכא אלא חד עשה. אבל בגלוח זקן וראש שפרט רחמנא ביחוד וגלח את זקנו ואת ראשו. א"כ החיוב ג"כ לקיים מצות גילוח זקנו וראשו ואם יגלח השער ע"י סם בודאי לא יקיים מצות גילוח זקנו וראשו. אף שיקיים מצות גילוח שער באידך השער. וזה ברור לפענ"ד דהחיוב עליו ביחוד לקיים מצות גלוח ראשו וזקנו. וא"כ כי היכא דאיכא לאו על גלוח שער הראש וגלות שער הזקן איכא ג"כ מצוה מיוחדת לגלוח הזקן וגלוח הראש ולפ"ז יתיישב שפיר מה שיש להקשות בלא"ה הא איכא תרי לאוי בגלוח ראש גופא על שתי פיאות הראש ובגלוח זקן הא איכא חמשה לאוין ואפ"ה דחי, אבל להנ"ל שפיר אפשר לומר כיון דהתורה חייבה לגלח את ראשו ואת זקנו א"כ כמו דבאיסור גלוח הזקן והראש איכא איסור על כל פאה ופאה מהראש. ואפי' בגלוח רק פאה אחת חשוב עבירת לאו דגלוח זקן בזה. ה"נ בהחיוב שחייבה התורה לגלח את כל ראשו ואת זקנו איכא מצוה