אורח משפט כו

לית לן בה. ע"ש וראי' לזה מהא דאמרינן בשבת (דף י') אהא דאמר עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה אר"ח מאי קרא. אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. והרי בברכות (דף כ"ז) מבואר דלרבנן דזמן תפילת השחר עד חצות. הוא משום דהוא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' בוקר וכ"מ שנאמר בוקר הוי עד חצות. וא"כ מדגילה הכתוב שאכלו בבוקר ובוקר מיקרי עד חצות ש"מ דעד בכלל ומדרבנן דברכות נשמע כן גם לר"י שם דקי"ל כוותי' וע"כ דיוצאין בטעימה בבקר ובזה יתבאר הא דאמרינן שם בפ"ק דשבת (דף יו"ד) רב חסדא ורבה בר רב הונא הוי יתבי בדינא. כולי יומא כו' תני להו חייא בר רב מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך כו' אלא לומר לך כל דיין שדן ד"א לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עלי' הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ופרש"י תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום. ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובקר. ועדיין קשה דאיך מבואר אפילו שעה אחת גם כן. ולהנ"ל ניחא דבקר משמע עד חצות. וערב משמע מכי ינטלו צללי ערב כמבואר ריש פרק תמיד נשחט וזהו מן הבקר עד הערב. דאפילו שעה אחת במשמע ומבואר דאפי' בשעה אחת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וגם לר"י דס"ל בברכות שם דבקר הוי ד' שעות ביום וא"כ מבוקר עד בין הערבים הוי יותר מב' שעות מ"מ עכ"פ לאו כל היום הוא. וא"כ ממילא סגי בשעה אחת ג"כ. ובזה י"ל הא דאיתא בסנהדרין (דף פ"ח) שסנהדרי גדולה הי' יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. וכ"ה ברמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין הלכה א') הוא משום ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים גם כן:

ואגב אביא מה שנ"ל ראי' להכסף משנה (פ"א מהל' ק"ש) דמה"ת זמן ק"ש כל היום. ורבנן הוא דתיקנו עד ג' שעות. לפי האי כללא הנ"ל דבקר הוי עד חצות או ד' שעות. דהנה בברכות (דף י"א) אמרינן א"כ נימא קרא בבקר ובערב. וקשה הא אי הוי כתיב בקר הוי אמינא עד חצות לרבנן. ועד ד' שעות לר' יהודה. כדאמרינן שם (דף כ"ז) ובאמת זמן ק"ש עד ג' שעות ביום כמבואר שם (דף ט') ולכך כתיב בשכבך ובקומך. שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ואחרי מופלג ראיתי שכן הקשה בצל"ח. ואין לומר דכיון דבתרי פרשיות כתיב בשכבך ובקומך. ואי הוי כתיב בתרווייהו בערב ובבוקר הוי כמאן דכתיב בבקר בבקר. דמבואר בברכות שם (דף כ"ז) גבי מן דכתיב בבקר בבקר הוי עד ג' שעות דזה אינו. דהא גבי תמיד דכתיב נמי זימני טובא בבקר. ואפי"ה לא חשיב לי' כמאן דכתיב בבקר בבקר וע"כ צ"ל משום דלא כתיבי בהדדי. וכמש"כ התוס' להדיא ביומא (דף ל"ג) ד"ה הכא תלתא דהוי כמו פרשה שנאמרה ונישנית וכ"כ תוס' בפסחים (דף ה') בד"ה כדתנא דבר"י אע"ג דכתיבי טובא בהנך ג' מצוה כתיבי וכל הכתוב במצוה אחד חשיבי חדא. וא"כ גבי ק"ש נמי כיון דלא בהדדי כתיבי. לא חשבינן כמאן דכתיב בבוקר בבקר והדרא קושיא לדוכתא. ונראה לתרץ עפ"י מש"כ הרשב"א בחידושיו שם וז"ל א"כ לימא בבקר ובערב. נ"ל דלאו דוקא בבקר ובערב דבערב משמע אפילו מבעוד יום מן המנחה ולמעלה כדכתיב תזבח את הפסח בערב. אלא כו' ביום ובלילה. עכ"ל והרי אכתי קשה דאי הוי כתיב ביום הוי משמע כל היום ואנן קיי"ל דזמנה אינה אלא עד ג' שעות אלא וודאי כהכ"מ דמדאורייתא באמת זמנה כל היום. ובחולין (דף ק"ה) דאילו אבא כי הוי אכיל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא. וכתב הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פ"ט הלכה כ"ח) שהוא ששה שעות וכתב הלח"מ דטעמו הוא שכן סעודת ת"ח בשעה ששית ומר עוקבא ת"ח הוה. וא"כ משש עד שש שעות הוי סעודה אחרת ונ"ל שזה מבואר מהא דכתיב במדבר בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. והרי ביארנו שכ"מ דכתיב בבקר הוא עד חצות. וא"כ סעודה ראשונה הוא עד חצות ומחצות עד ערב דהיינו סעודה שני' של בשר ששה שעות. אם הימים והלילות שוין ומיני לשאינם שווין גם כן:

ובשבת (דף יו"ד) עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה ושם מייתי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא. הוי יתבי בדינא כולי יומא הוי קא חליש לבייהו חנא להו כו' ופרש"י חליש לבי' לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום. ולכאורה נ"ל הא דיושבין בדין עד זמן סעודה וכן הא דרב חסדא ורב בר רב הונא דהוי יתבי בדינא כולי יומא ולא אכלי דמבואר דהי' דנין קודם שאכלו ולא אכלו קודם שדנו הוא עפי"מ דמבואר בזהר פ' משפטים תאנא כתיב דינו לבקר משפט. וכי לבקר ולא בכל יומא. אמר ר' אבא לא אלא לבקר עד לא ייכלון דיינין ולא ישתון דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתה. לאו דיינא דקשוט הוא. דכתיב לא תאכלו על הדם מאי על הדם אזהרה לדיינא דלא ייכלון עד דדייני דינא. דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתי כאילו חייב דמא דחברי' לאחרא דהא דמי ממש יהיב לאחרא האי בממונא כ"ש בדיני נפשות דבעי דיינא לאסתמרא דלא למידן דינא אלא קדים דאכלי ושתי. ועל דא כתיב דינו לבקר משפט ע"כ. הרי דגם דיני ממונות מאן דדאין בתר דאכיל ושתי לאו דיינא דקשוט הוא. וא"כ דנין קודם זמן סעודה:

ובהיות כן תמהתי על בתי דינין של ישראל מאין יצא להם המנהג שנוהגין שדנין לאחר אכילה ושתי'. ונראה דע"כ הש"ס דילן לא ס"ל כדעת הזהר מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') דרש ר' יאשי' ואיתימא רב נחמן בר יצחק מאי דכתיב בית דוד כה אמר ד' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושקו וכו' וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו על תאמרהו. ר' חייא בר איקא אמר ר' יונתן מהכא אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. הרי דמתמה וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין. ולא משני דדוקא בבוקר שהוא עד חצות. דמקרי בוקר כמבואר בברכות (דף כ"ז) שהוא זמן סעודה משא"כ כל היום באמת אין דנין. א"ו דגם לאחר סעודה דנין. ולא תאכלו על הדם מבואר בסנהדרין (דף ס"ג) לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל היום ועוד לכמה דרשות ע"ש ומעתה י"ל דר' חייא ב"א אר"י דיליף מאמור לחכמה אחותי את. ולא יליף מדינו לבקר משפט ס"ל כדעת ר' אבא בזהר דאין דנין אלא עד בוקר משום דאין דנין אלא קודם זמן סעודה. לכן יליף מאמור לחכמה אחותי את. וכן רב חסדא ורבה בר"ה דלא אכלי כל יומא ס"ל כן. אבל קיי"ל כהך דרשא דדינו לבקר משפט אתא לאם ברור לך הדבר כבקר ולכן דנין גם לאחר זמן סעודה. וכן משמע מהא דסנהדרין (דף פ"ז) דהי' יושבין בלישכת הגזית מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. לפמש"כ במ"א מזה:

ועוי"ל דהזהר דוקא אכילה ושתי' קאמר והיינו משום דשתה רביעית גם בד"מ לא ידין וכדעת הב"ר בפ' נשא. אבל לדעת התוס' בסנהדרין דשתויי יין מותר לדון בדיני ממונות לא יתיישב זה וכן קיי"ל בסי' ז'. לכן מתיישב לי יותר כמש"כ בראשון וזה עיקר. [ובשבת קל"ט מבואר דר' יוחנן יליף ג"כ מאמור לחכמה ולא קאמר מלבקר הוא משום דס"ל ג"כ דאתא להא שיהא קודם סעודה דוקא. וא"ש] וכ"מ דלפעמים ב"ד יושבין גם לאחר כן מהא דלקמן ס' י"א מנדין לערב וכן בסי' צ"ז עיי"ש בזה: