אורח משפט רנו

משום הפקעת ממון חברו דהא מדעתו יהיב לי' ואין תלוי בחזרת ממון אלא דגזה"כ הוא וחי אחיך ולכן אם לא קיים העשה לוקה ברבית לדעת הרמב"ם (וצ"ע למה לא כתב הרמב"ם גם ברבית אם לא קיים לוקה]:

ובזה יש ליישב מש"כ תוס' בב"מ (דף ס"א) ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין. וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע שפיר לקי עכ"ל. ועיין מהרש"א שם שהקשה דא"כ מאי פריך ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור בב' לאוין הא רבית הוי לאו הנל"ע. ולפ"מ שנתבאר דרבית אין איסורו משום הפקעת ממון חברו אלא דגזה"כ הוא ואם לא קיימו לוקה ככל לאו הניתק לעשה שפיר פריך לרבא לשיטתי' דמבואר בסנהדרין (דף ע"ז) דס"ל התראת ספק ל"ש התראה וא"כ ס"ל דקיימו ולא קיימו כמבואר בפרש"י ותוס' במכות (דף ט"ז) דלוקמא ברבית ואונאה דמשכחת מלקות בקיימו ולא קיימו וא"ש:

והא דבמכות שם לא משכח קיימו ולא קיימו אלא אונס ושילוח הקן ולהנ"ל הא איכא גם רבית. יש לומר כמו שכתב הרמב"ן סו"פ שבועת הדיינין במשכון דמביטלו ולא ביטלו פריך. והביאו הש"ך לעיל (סימן ע"ב ס"ק ט') עיי"ש:

והנה בס' החינוך (מצוה פ"ג) כתב דאין לוקין על לאו דלא תקח שיחד משום דהוי לאו שניתן לתשלומי ממון דהא מחוייב להחזיר השוחד. וק"ל דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאין הלאו משום הפקעת ממון חבירו לא הוי לאו שניתן לתשלומי ממון א"כ בשוחד נמי אין האיסור משום הפקעת ממון חבירו אלא דגזה"כ הוא שלא ליקח שוחד דהא מדעתו נותן לו. ודומה ממש לאו דלא תקח שוחד בתכונתו ללאו דלא תעבוט והתם לאו שניתק לעשה הוא דהשב תשיב. אבל הכא דליכא שום עשה דצריך להחזיר א"כ אמאי אין לוקה:

ובאמת בהרמב"ם אינו מבואר דאין לוקין על לאו דלא תקח שוחד. ולכן יש לומר דלהרמב"ם לטעמי' באמת לוקין על לאו דלא תקח שוחד והחינוך סובר בזה כדעת הראב"ד במשכון דאף היכא דאין האיסור משום הפקעת ממון חבירו לא לקי משים דגם זה מקרי לאו שניתן לתשלומי ממון [וכן הובא בש"ך כאן דהחינוך פ' תצא כתב כהראב"ד וע"כ לטעמי' אזיל וכמוש"כ]:

ועוד יש לומר דהחינוך לטעמי' אזיל דהנה הרמב"ם (בפי"ג מהלכות שמיטה ויובל ה"ט) פסק בבן לוי שנטל חלק בביזת א"י הרי הוא לוקה על לאו דבארצם לא תנחל וחלק לא לא יהי' לך בתוכם. והרא"ה בס' החינוך (סי' תתקי"ד) הובא במל"מ שם חולק על רבינו וסובר דאינו לוקה על לאו זה ומשום שניתן להשבון. והרי התם לא נאמר עשה דהשבון כלל וגם אין האיסור משום הפקעת ממון חברו דהא אף אם התרצו והסכימו כל ישראל ליתן להם חלק בביזה אין הדבר תלוי בידם וכמו שכתב הרב יד המלך (בפ"א מהלכות גזילה) ואעפ"כ מקרי לאו שניתן לתשלומי ממון ואין לוקין עליו לכן לטעמי' פסק ג"כ בשוחד דאין לוקה על לאו דשוחד משום דניתן להישבון:

וזאת ליהודה אברך על המוגמר בתודה לעליון גומר עלי אשר עד כה עזרני וזכני להוציא לאור ולגמור הדפסת כ"ק חידושי אאמו"ר הגאון אמתי הצ' הכ"מ. וראיתי בע"ה לחבר עתה בסופו כעין סניף לחיבור אאמו"ר הגאון הכ"מ. איזה קונטריסים מפלפול וחידושי הלכות שנתחדשו אצלי בעזרתו ית'. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל בבי מדרשא. בעזהשי"ת סימן א היום ג' פ' בשלח י' ימים לחדש שבט שנת תרס"ג לפ"ק פק"ק שערליץ שלום יכל טוב סלה לידידי הרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מהו"ר ר' משה כהנא שי' בק"ק ווילקאמיר אחדשה"ט כתר"ה שי' הנה מכתבו היקר לאאמו"ר הגאון (שליט"א) הכ"מ. ראיתי ובתוכו מצאתי את שאהבה נפשי. באיזה חי"ת. וגם זכרוני בא לפניו. לכן הנני למלאות את דבריו. ואודיעו אשר נ"ל לפענ"ד בזה. וזה החלי בעזהי"ת:

א) מה שהק' מהא דטריפה אינה מוליד מיבמות (דף ע"ה) הגיד לי אאמו"ר הגאון (שליט"א) הכ"מ. לי כבר הקדימו בזה בספר לימודי ה'. אמנם מש"כ הא דלא פריך ואימא מחוטמו. תמהתי. הלא ביבמות פריך כן הש"ס שם:

ב) מה שהק' אהא דמבואר ביבמות (דף ע"ב) דטומטום אינו אוכל בתרומה. דילמא הוא זכר. והוא ערל דאסור לאכול בתרומה. ע"ז הקשה כת"ר קושיא עצומה. והניח בצ"ע. דאמאי לא אמרינן כמו דאמרינן לעיל (דף ס"ז) דסמכינן מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות. ואוכלין בתרומה בשביל כך העבדים. א"כ נאמר ג"כ הכא מספק שמא הוא זכר והוא ערל ונסמוך מיעוטא דנולד מהול דאוכל אף בלא הטפת דם. לספק שמא הוא נקיבה. זה תוכן קושייתו. ולפענ"ד אין זה קושיא גדולה. שנצטרך לומר ע"ז וצ"ע. דלא דמי כלל האי מיעוטא דמפילות. למיעוטא דנולד מהול. דמיעוטא דמפילות שכיחא ט בא. ויעיין בתוס' יבמות (ד' ל"ו ע"ב) בד"ה הא וכו' דמיעוטא דמפילות חשוב מיעוטא המצוי ויע"ש בזה. אבל מיעוטא דנולד מהול לא שכיחא, כלל והנסיון יוכיח שהרי מפילות שכיח בכל יום. ונולד מהול לא שכיח כלל. א"כ לכך שפיר יש לומר דלא חשיב האי מיעוטא לסמוך לספק שמא הוא נקיבה שיהא במיעוט שאינו מצוי כזה רובא:

אבל עלה בדעתי לתרץ באופן אחר. דהנה באמת רש"י ביבמות שם (דף ע"ב), הוא תמוה להמעיין שם. שפירש"י אהא דטומטום אינו אוכל בתרומה שמא אם היה נקרע ימצא זכר. והרי הוא ערל עכ"ל. ותמוה לי למה הוצרך רש"י לפרש שם כל זה שמא אם הי' נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל. ומשמע דטעמא הוא הא דטומטום אינו אוכל משום שמא נקרע וימצא זכר. אבל אי לאו האי חששא דשמא נקרע