אורח משפט רנד

עצמו אין יכול לתפוס תוך הזמן עכ"ל. וכ"כ הרא"ש פ"ק דגיטין (סי' י"ח) בשם ה"ר פרץ וכ"מ לקמן (סי' ק"ה ס"ד) ואי נימא דאי תפס המלוה תוך הזמן לא מפקינן מיני' גם תפיסת השליח היה מהני א"ו דלא מהני תפיסת המלוה בזה. וכן משמע מהא שכתב בעה"ת (שער י"ד ח"א) וז"ל או דילמא כיון דהני קטנים אין בני פרעון עד שיגדילו כמאן דלא מטא זמן שטרא דמי ולאו תפיסה היא ומפקי' מיני' עכ"ל הרי להדיא דלא מהני בתו"ז תפיסת המלוה בזה. ולהדיא מבואר בכתובות (דף ק"י) בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז ואחד לזה לעשר ואחד לחמש דגובה בעל החמש ולא יכול לומר בעל העשר אתה חייב לי משום דלא הגיע זמנו והשתא אס"ד דמהני תפיסה בתוך הזמן הרי תפוס ועומד א"ו דלא מהני תפיסה. ומיהו בסתם הלואה י"ל דמהני אם תפס בתוך ל' כמבואר בסימן ע"ח בזה:

בשכירות בתים כתב התומים בסימן ע"ח מאחר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא מהני חפיסה דמשכיר בתו"ז. ויש לספק בשכירות פועל אי מהני בתוך זמנו דבזה יש לומר כיון דפועל יכול לחזור בו מהני תפיסה גם כן. ועיין תשובת מהרי"ל (סי' צ"ו) וז"ל שוב אמרתי אל לבי הלא התו"ז חייב להשכירות ואע"ג דאכתי לא מטא זמן התקופה מ"מ קי"ל דפועל יכול לחזור בו בחצי היום והיה מתחייב לתת לה לפי הערך. גם על זה לא חששתי דהא קמן לא הדרא וכל כמה דלא הדרא אין חייב לפורעה בזמנו אם לא שתפסוהו לשם פרעון דמהני כדפי' הרא"ש עכ"ל ובוודאי הוא הרא"ש פ"ק דגיטין (סי' נ"ט) שכתב דאפילו בתו"ז אם אין לו נכסים אחרים מהני תפיסה וא"כ מאחר דמדמי להא דהרא"ש א"כ גם בשכירות פועל כל כמה דלא הדר לא מהני תפיסה אם לא יהיה לו פסידא אחר כן וכן עיקר:

אם נתן מעות מותרין על זמן אם המפקיד תובע מחויב להחזיר לו גם קודם הזמן דהא דא"י לתבוע בתוך הזמן היינו דוקא בהלואה דאדעתא דהכי הלוהו אבל במה שנותן לו מעות מותרין לא גלי דעתי' בזה אלא שכל זמן שלא יאבה לקחת אותם לעצמו יוכל הנפקד להשתמש בהם ולא כשיצטרך לעצמו וכן מבואר בחכ"צ (שאלה ד) שכתב וז"ל דאף את"ל דאם היה מותר ליגע בפקדון אז לא היה הנפקד צריך להחזיר הפקדון ליד המפקיד עד סוף הזמן מה שלא שמענו מעולם ע"כ. וכן משמע מהרא"ש פ' המפקיד [ועיין בפ"י שם שכתב לתרץ הא שכתב רי"ף במפקיד מעות אצל שולחני מותרין דאינו חייב באונסין לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו ולא חילק באם נתן לו לזמן דאז חייב באונסין א"ו דגם בזה אינו חייב באונסין ומשום דשמא יתבע המפקיד פקדונו ומבואר דגם בזה מחוייב להחזיר לו קודם זמנו]:

סעיף ד וטען המלוה שלא קבע לו זמן כו' ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד. עסמ"ע וש"ך מש"כ מה דסגי הכא בהיסת בלבד ולא בנק"ח. והנכון כהש"ך משום דהשטר אינו עומד לכך ע"ש ובזה א"ש הא שכתב הכסף משנה (פט"ו מהלכות אישות הלכה י"ג) אמש"כ הרמב"ם שם ובכ"ז משביע היסת דהרי זה דומה למוציא שטר על חבירו והלה טוען קבעת לי זמן דנשבע ונוטל ע"ש ותמה בס' בני אהובה דהא שבועת המשנה בעי בנשבע ונוטל ולמה כתב הרמב"ם בעי היסת. והוא תמוה דהרי להדיא מבואר כאן דישבע היסת והוא מרמב"ם (פי"ג ממלוה ולוה). והיינו כיון דאין השטר עומד לכך סגי בהיסת ופשוט:

סעיף ח' לא חלה השבועה. עש"ך שכתב דאינו חל בכולל ולא דמי לנשבע שלא אוכל מצה דחל בכולל לבטל המצוה משום דהתם לא הגיע חיובו שעומד באמצע השנה משא"כ הכא ע"ש ובמפרשים השיגו עליו. אכן לדינא הנכון כהש"ך ולא מטעמי' אלא משום דלהרע לאחרים אינו חל בכולל אף דלבטל מצוה חל בכולל. והוא מבואר להדיא בב"י יו"ד (סי' רל"ח) שהביא בשם תשובת הר"ן (סי' ע"ד) בנשבע לקדש לאה ואח"כ נשבע שלא יקדשנה דרצה לדון מתחילה דשבועה שניה חל בכולל כנשבע שלא לאכול מצה ואח"כ העלה דלא הימנו להפקיע זכות לאחרים ע"ש וכן הוא בתשובת ריב"ש (סי' קנ"ט) דשקיל וטרי בנדון דידי' אי הוי כולל ואח"כ כתב ועוד יש טעם אחר [פי' אף אי נימא דהוי כולל] לפי שהמצוה המוטלת עליו כו' ואם כן שבועה זו היזק לה לעגנה ואין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ע"ש. הרי להדיא דאינו חל להרע לאחרים בכולל והכא נמי אין השבועה חלה להפקיע חובו שהוא להרע לאחרים בכולל. וכן עיקר:

סעיף ו' דסמ"ע כתב דבלא תבעו אין חיוב שבועה על הלוה והט"ז השיג עליו ודעתו דאף בלא תביעה איכא חיוב שבועה. ויש לי ראיה להט"ז מהא שכתב הריטב"א בנדרים (דף כ"ז) וז"ל ולמדנו שהלוה מחברו בציפורי ונשבע לפורעו ליום ידוע ואותו יום אין המלוה בעיר ה"ז פטור משבועתו דאנוס הוא ואין לו לילך אחריו ולהוציא משלו ולהגיעם למקום שהוא דלאו אדעתא דהכי נדר אבל אם לוה מאדם שהוא מעיר אחרת שבא וסחורתו בכאן ונשבע לפורעו סתם חייב לו להוליך לעירו דאדעתא דהכי נדר ואם חלה או עכבו נהר או סכנת דרכים וכיוצא בו הקולר תלוי בצוארו מיהו כל שהמלוה בעיר ואינו רוצה לקבלו אינו נפטר משבועתו בכך ר"ל מפני שיביא לפניו דלפרעון נשבע ואינו פרעון בשביל שיביאם לפניו עד שיזרקום לידו או לרשותו בפניו אפילו בע"כ ובהכי איפטור משבועתו משא"כ בנשבע לתת לחברו משהביא לפניו ואינו רוצה לקבל נפטר ובנותן ברשותו שלא מדעתו שלא בפניו לא מיפטר משבועת פרעון דהא קי"ל בפ' הגוזל שכל שנטלו לדעת צריכין לדעת כך קבלתי שיטה זו מפי מורי רבינו נר"ו ע"כ. הרי מבואר להדיא שאפילו אינו רוצה לקבל צריך לקיים שבועתו מכ"ש בלא תבעו דאינו פטור משבועה והעתקתי כ"ד הריטב"א בשם הרמב"ן כי כמה הלכתא איכא למשמע מיני' מה שאינו מבואר בש"ע כאן:

סעיף ז' בתורת פרעון. ואם נשבע לתת לו מעות דוקא כתב בתומים דלפ"מ דמתיר המחבר שומא בשבת אף המעות יכול ליתנם ע"י גוי או שיקנה לו חדר שהמעות מונח בתוכו וקניא לי' החצר דמ"ש משומא וצ"ע ובאורים החליט כן להלכה והוא תמוה דהא עיקר הטעם דנותן לו משכון בתורת שומא ולא מעות דמוקצה חמור כמש"כ האורים בעצמו והרי בגיטין (דף ע"ז) כתבו הפוסקים בהא דקאמר תיחוד ותיפתח ולא התירו לטלטל הגט משום דלא היו יכולין להביאו אצל המגרש דרך רשות הרבים כ"כ רשב"ם שם הובא ברא"ש אבל בלאו הכי היה מותר לטלטל לצורך שכ"מ דמ"ש קנין מאיסור מוקצה וכמש"כ בעל העיטור. והרא"ש כתב דניחא טפי להתיר איסור קנין משום דהותר לגבי שכ"מ כדאמרינן בבבא בתרא קונין משכ"מ אפילו בשבת הרי דלכו"ע איסור מוקצה שוה לאיסור הקנאת מקום בשבת ומעתה כיון דהרא"ש פסק דבהתנה לפרוע במעות אין תקנה לזה ועובר על שבועתו דלא התירו לו איסור מוקצה משום חיוב שבועתו אם כן אין תקנה גם הקניית חצרו ובפרט לפמש"כ רש"י בביצה (דף ל"ז) לחד לישנא מקח וממכר אסור מה"ת משום ממצוא חפצך ודבר דבר דאף דחפצי שמים מותר מ"מ בהוצאה מרשות לרשות אסור גם בחפצי שמים כדמוכח מהא דאין מקדישין וכמש"כ התוי"ט שם א"כ פשיטא דחמיר יותר ממוקצה. ובזה ביארתי דעת רשב"ם הנ"ל שכתב הרא"ש בגיטין דלכך הוכרחו להקנאת מקום ולא התירו לטלטל משום דהיה הגט ברשות אחר והוצרכו להביא דרך רשות הרבים. ויש לדקדק דלמה נקט רשות הרבים הא גם אם היה כרמלית יותר טוב בהקנאת מקום דלא עביד אלא חדא איסורא מהבאה דרך כרמלית דאיכא תרי איסורי מוקצה וכרמלית [ובמ"א תי' די"ל דאי היה דרך כרמלית היה אפשר להביאו ע"י נכרי וס"ל כהפוסקים דשבות דשבות במקום מצוה מותר] ואף דאין זה קושיא כל כך די"ל דנקט ר"ה וה"ה לכרמלית מ"מ להנ"ל יש