אורח משפט רמט

להדיא בפרישה מלשון רש"י דעולה על רוחו של לוה לכפור דבת"ח ליכא לפני עור כיון דאין החשש אלא משום שמא ישכח לאחר זה. וכ"כ הב"ח להדיא כן. ואין הכונה דהיכא דהלכה נעלם מחברו והלה מכשילו ליכא לפני עור דגם אם הלה שוגג בדבר איכא לפני עור דזה עיקר הוראתו שאין להכשיל את חבירו במה שהוא עור בדבר מן הדברים אלא דהכונה הוא כמוש"כ הב"ח באו"ח (סי' קס"ט) דאם אין עושה עתה איסור ליכא לפני עור והב"ח לטעמי' אזיל לכן שפיר ליכא בת"ח לפני עור כיון דאינו חשוד לכפור בעת הלואה אלא לאח"ז וליכא ל"ע כצל בזה. וכ"ז הוא דלא כמוש"כ באורים והעתיקו הנתיבות דבשמא ישכח איכא ל"ע ולהנ"ל זה אינו ועמש"כ בסימן (נ"ז) בזה:

נראה דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מדאמרינן בס"פ איזהו נשך אמרו לי' רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מילי דאמור רבנן. ואפילו לפמש"כ לקמן (סי' ר"ז) דלשון אמרו רבנן מבואר בכ"ד גם על דאורייתא מ"מ מלשון קא מקיים כל מילי דאמור רבנן והוא לרבותא מורה בהדיא דאינו אלא מדרבנן. וזה פשוט ואין להאריך בזה. ושוב מצאתי בריטב"א מגילה (דף כ"ח) שכתב כן ע"ש בזה:

בפ"ח ס"פ איזהו נשך כתב על מה שאין העולם נזהרין בזה ליישב מנהגם משום דאיתא שם (דף ע"ה) אר"י אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו ומדאמר גורם ולא אף גורם ש"מ דלא ס"ל לר"ל טעמא דלפני עור דלא אסרה תורה אלא העור באותה שעה שנותן לפניו המכשול כפשטי' דקרא. וכן רבינא דלא רצה להלוות לרב אשי בלא עדים א"ל דגורם קללה לעצמו ולפני עור לא אמר ש"מ דהכי הלכתא. ואם כן מאן דבעי למיקם בגורם קללה לא הוי עובר על דברי חכמים. וכ"ה בכנה"ג. וכבר כתב מהר"ם שיף שם דזהו שגגה דלפני עור לא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא היה רב אשי רק שמא ישכח ויגרום קללה לעצמו ע"ש. ואני מוסיף עוד דנהי דמש"כ דלפני עור לא שייך אלא באותה שעה שנותן לפניו המכשול מצינו כזה שכתב הב"ח באו"ח (סי' קס"ט) דאסור ליתן לאכול למי שאינו נוטל ידים דתיכף בשעה שנותן לאכול עובר משום לפני עור. אבל, אם אינו מברך ברכת המזון דבשעה שנותנו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עליו לעשות מ"מ כאן לא שייך זה. ואדרבא בסברת הב"ח הנ"ל מדוייק היטב לשון רש"י שם שכתב וז"ל עובר משום לפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל. דמה בעי בזה והול"ל שיכפור אבל לדעת הב"ח ניחא שתיכף עולה על רוחו של לוה לכפור ואם כן האיסור בעת מעשה ואם כן לא היה רב אשי בחזקת זה משא"כ שאר אינשי ולכן אין שום היתר בזה להלוות שלא בעדים אם לא שהוא מהימן בעיניו כדמצינו ביומא (דף יוד) מאן דמשתעי בהדי ר"ל בשוקא יהבי לי' עיסקא בלא סהדי דאז אם יאבה ליכנס בגורם קללה לעצמו יוכל להלוות שלא בעדים או להפקיד:

וי"ח וש"ך כתב דהעיקר כסברא ראשונה וכ"כ רשב"א פ"ק דגיטין בההוא עובדא דגינאי דלכך לא מהימן במגו דפרעתי משום דהוה עדי קנין ולטעמי' אזיל שכן כתב בתשובה הובא לעיל (סי' ל"ט ס"ג) ע"ש:

סעיף ב' אל תפרעני אלא בעדים. כתבו הסמ"ע והש"ך דמיירי דאמר לי' כן בפני עדים דאם לא כן הוא נאמן במגו דלא התנה כן. והכנה"ג חולק על זה דאם איתא כדבריהם לא הוו הפוסקים שתקו מלחלק בהכי. א"ו כיון דאנן סהדי דלא פרע אלא בעדים כיון שהתנה כן הוי כמגו במקום עדים. אכן סמ"ע וש"ך לטעמייהו לקמן (סי' ע"א) דהיכא דיש לו מגו בעיקר האנן סהדי אז מהני מגו:

ועוי"ל דלכך לא הוי כמגו במקום עדים לפי מה שכתב רשב"ם בב"ב (דף ע) דהא דמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו ולא מצי מפקיד למיטען שטרך בידי מאי בעי ולמה לי לשקר במקום עדים לא דמי דנפקד נמי לא חייש לשטרא משום דהוי מצי למפטר נפשי בטענת אונס. אלמא היכא דסמיך עצמו אמגו לא דמי למה לי לשקר במקום עדים. ואם כן הכא נמי באל תפרעני אלא בעדים נהי דהוי כאנן סהדי והיינו מאחר דהתרה בו שלא יועיל הפרעון בלא עדים מהיכא תיתי יפרע לו בלא עדים וע"כ לא מהני לי' מגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם דהוי מגו במקום עדים. וכל זה בדאיכא עדים על התנאי דאו גריע טענתו משא"כ בליכא עדים על התנאי לא גרע טענתי' מה דפרע בלא עדים דיש לומר דסמך עצמו אמגו דלא התנה וא"ש:

סעיף ו' וה"ה לכל שטר שלא ניתן לכתוב. עיין תומים שהקשה הא מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דאית לי' קלא וא"כ מה בכך דהשטר לא ניתן לכתוב בלא שטר גבה ממשעבדי כמו מוכר שדהו בעדים. וי"ל בפשיטות דהרי הרמ"א כתב לעיין לעיל (ס"א ס"ב) והרי שם כתב הרמ"א להדיא וכן שטר שלא ניתן ליכתב אין דנין עפ"י אותו שטר דהוי מפי כתבם. אם כן לא דמי למוכר שדהו בעדים שהעדים מעידים לפנינו משא"כ הכא. ועיין לקמן (סי' קט"ז) מש"כ בזה:

סימן עא סעיף טו ונ"ל דוקא שאמר כן בשעת הלואה משא"כ שלא בשעת הלואה מבואר בס"ב דבעי קנין. וכתב בתומים דגם כותב בשטר מהני וכמו כן גבי שומר חנם דמשני כשקנו מידו לאו דוקא אלא ה"ה כותב כו' וכ"מ מריב"ש (סי' תצ"ד) דכתיבה הוי כקנין עכ"ל. והנה בש"ח דעת הר"ן להדיא בכתובות פ' הנושא (דף ק"ב) דבאומר לפני עדים או כותב מהני אבל הש"ך (סי' מ וסי' קכ"ט וס' ש"א) כתב להדיא דע"כ לא מהני חייב את עצמו אלא בחיוב ודאי אבל היכא דהחיוב על הספק אם יהי' כך לא מהני דזה דמי לערב שכתב הר"ן ז"ל שם דלא מהני כיון דהוי אסמכתא ודייק כן מדברי הרמב"ם שכתב בלי תנאי ע"ש ועיין לקמן (סי' קכ"ט ס"ד) מחלוקת רמב"ן וראשונים דשטר מהני בערב משא"כ להרמב"ם לא מהני. ומעתה בש"ח דדמי לערב תליא במחלוקת וה"נ בנאמנות דהחיוב אינו ודאי ויש שכתבו בזה דדמי לאסמכתא לכן לרמב"ם לא מהני ויכול הלוה לומר קים לי. ומהשתא אין מתוס' וריב"ש ראיה לזה דתוס' לטעמייהו בכתובות שם דס"ל דשטר מהני בערב וזה דעת ריב"ש גם כן משא"כ לרמב"ם בודאי יכול לומר קים לי ובעינן קנין בזה:

סעיף ב האמין המלוה ללוה. עש"ך (ס"ק מ"ה) דלכן הלוה צריך שבועה משום דנאמנות יוצא מתח"י המלוה לכן אמרינן דלא הימני' אלא לבטולי שטרא ולא לפוטרו גם מהיסת ולפ"ז. אם המלוה כתב נאמנות ללוה ויוצא מתח"י הלוה פטור משבועה גם כן. ועמש"כ לעיל (סי' מ"ב) בזה:

סעיף כא ולא מהלקוחות. כתב הש"ך אין להקשות מכאן למה שכתבתי לקמן (סי' ק"ו) דאפשר דבשטר שאינו מקויים טורף ממשעבדי אעפ"י שאינו חשוב שטר אלא עפ"י הלוה דשאני הכא כיון דנתן ללוה נאמנות איתרע לי' וה"ל כנפל ע"כ ועיין בהה"מ (פט"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ו') שכתב להדיא דלא עדיף שטר זה משטר שנפל דלא מהני הודאתו. ועמש"כ לקמן (סי' ע"ט) דהש"ך בעצמו (בסימן ע"ט ס"ק ל) אינו מחלק בין נפל וגם בסימן ק"ו כתב במודה בשטר שכתבו אינו גובה ממשועבדים אלא דכתב לתרץ הפוסקים דלדידהו גובה ממשעבדי דיתרצו הכי ועש"ך לעיל (ס"ק כ"ז וסי' ל"ט ס"ק כ"ט וסי' ס"ט סק"ו) ומש"ש בזה:

ונשבע היסת. כתב הסמ"ע דהנאמנות פוטרו משבועה דאורייתא אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמש"ל (סס"י ס"ו) ולקמן (סי' פ"ח וצ"ה) כיון דיש ללוה נאמנות ואין המלוה יכול לגבות בו וכתב ש"ך ע"ז ולא ידעתי מה ענין אין נשבעין אשטרות דלעיל (סי' ס"ו) לכאן דהתם תובע השטרות