אורח משפט רמד

ולכאורה היה אפשר לתרץ ולחלק כמו דמחלק הש"ס בב"ק (דף ס"ט) בעמד בדין גופא לענין תשלומי ארבעה וחמשה בין אמרו צא תן לו ובין אמרו חייב אתה ליתן לו. כמו בסימן י"ב בפשרה ע"ש בזה. אמנם לא ניחא להו לחלק בכך. והרמב"ם בפי' המשנה פי' מעשה ב"ד הדיינים דמפרש בירושלמי לא כמו שפי' הר"ש דהוי פס"ד אלא מה שיאמר הדיין חייב אתה ליתן כך וכך וא"כ צ"ע איך מיישב הא דגיטין (דף י"ח) דמבואר דעמד בדין משמט. אמנם ז"א דלהדיא כתב בהלכות שמיטה פט"ו ב"ד שחתכו הדין וכתבו איש פלוני חייב אתה ליתן כך וכך שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה ע"פ וכ"ה בר"ה וא"כ גם בפי' המשנה ר"ל כן:

המהרי"ט ח"ב (סי' קי"ד) כתב דדוקא גבי אונס ופיתוי הוא דהעמדה בדין חשיב כזקיפה מגו דנפיק לי' מתורת קנס שאם היה מודה בתחלה היה נפטר. ועכשיו נעשה עליו כמלוה וכל עיקר העמדתו לדין כדי לזקפו עליו במלוה הוא שלא יפטר בהודאתו וכן לענין כתובה דמקמי הכי היתה צריכה להוציא הגט ועכשיו שעמד בדין חשיב כזקיפה במלוה אבל גבי שכר שכיר והקפת חנות לא חשיב כזקיפה דלא העמידם אלא כדי לגבותם וכן משמע דלא הוזכר העמדה בדין אלא אצל קנס כו' וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' השולח דגבי הקפת חנות ושכר שכיר כתב אם עשאן מלוה ע"י שזקפן במלוה לפרען עד זמן פלוני אלמא אי לא ארוח לי' זימנא לא מקרי זקיפה כמלוה עכ"ד ותמוה ממש"כ תוס' בב"ב (דף קע"ה) דמספקא להו האי דהעמדה בדין אי הוי כמוחזק או לא ופשטו דלא הוי כמוחזק דאונס ומפתה גופיי' בהעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותי' דשמואל בהמביא תניין (דף י"ח) ע"כ. ולהמהרי"ט אין זה ראיה כלל דשאני העמדה בדין דקנס דאינו כדי להגבותם ונעשה מלוה ע"כ לא הוי כמוחזק משא"כ שאר חובות דמעמידן כדי לגבותן אי לא מרוח לי' זימנא דאינו נעשה מלוה שפיר י"ל דהוי כמוחזק וע"כ דגם בשאר חובות איכא מעלה דהעמדה בדין שיהא שטר לגבות מלקוחות ושלא יהא נאמן לומר פרעתי וא"כ ה"ה בהקפת חנות נמי כן, וצ"ע בזה. ואפ"ל מאחר דתוס' ס"ל דהא דמעשה ב"ד אין משמטין אינו אלא בכתובה ולא ניחא להו לאוקמי הא דעמד בדין הוי כזקף במלוה בלא פס"ד אלא אף בפס"ד מיירי ואפ"ה משמט מה בכך דלא רצה לגבותם מ"מ אי מעשה ב"ד הוי מוחזק כשיגיע הזמן שזקף הוי כמוחזק ולא ישמט א"ו דלא הוי מוחזק:

סעיף ט' ואפילו בשביעית תנאו קיים. והקשה בתומים הא קי"ל באהע"ז (סי' ס"ו) דבכתובה לא מהני תנאי וכתבו דאף דבכתובות (דף נ"ו) מבואר דלר"מ לא מהני תנאי בכתובה הוא משום דכתובה דאורייתא אבל אנן הא קי"ל דכתובה דרבנן משום דכעין דאורייתא תיקון. ועוד כתבו דלדידן דקי"ל דבר שבממון תנאו קיים צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ לדידן דקי"ל שביעית בזמה"ז דרבנן אמאי מהני תנאי. ולעד"נ לתרץ דלכאורה קשה לדידן דקי"ל דהא דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון מבואר בגיטין (דף ס"ה) דזהו בדבר שעיקרו מדאורייתא אבל בדבר שעיקרו מדרבנן ל"א כעין דאורייתא תיקון ולכך מזכין ע"י קטן בעירובי חצירות ושתופי מבואות משים דעיקרו דרבנן משא"כ בדאורייתא אינו זוכה לאחרים ולא בדבר שעיקרו מאורייתא וא"כ למ"ד כתובה דרבנן הא עיקרו אינו אלא מדרבנן וא"כ ל"א כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"ש דלא אמרינן דעשו חיזוק יותר משל תורה. ועיין תוס' כתובות (דף נ"ו) דכעין דאורייתא ועשו חיזוק כהדדי נינהו. וצ"ל דאף דכתובה אינו אלא מדרבנן מ"מ חשיב כדאורייתא מאחר דיש לו סמך מה"ת כדאיתא ברא"ש פ"ג דכתובות. וכיוצא בזה בשבת (דף ל"ד) כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות לענין ביהש"מ דעירובי תחומין אף דהוא דרבנן מאחר דיש לו סמך החמירו בו משא"כ בעירובי חצירות דאין לו סמך לא החמירו בו. והרי מבואר שם בגיטין (דף ס"ה) דמעשר שני בזמה"ז הוי עיקרו דרבנן ולכך מצי קטן לזכות לאחרים. וכן ביבמות (דף פ"א) מבואר דפירות אילן הוי עיקרו מה"ת בתרומה משא"כ בתרומה בזמה"ז ע"ש בזה. וא"כ ה"ה לשביעית בזמה"ז דרבנן הוי כדבר שאין עיקרו מה"ת וא"כ ל"א בזה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"ש דלא אמרינן דעשו חיזוק יותר משל תורה ולכך מהני תנאי בשביעית:

אמנם זה אינו. דא"כ מאי פריך בכתובות (דף נ"ו) אר"י דס"ל דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך לא מהני תנאי מפירות דגם כן דרבנן ולא עשו חיזוק והא שאני כתובה דיש לו סמך מה"ת משא"כ פירות וע"כ צ"ל דהא שכתב הרא"ש שם דסמכו הוא רק שיהא חמשים דומיא דמותר משא"כ עיקר תקנה דכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הוא דרבנן והוי עיקרו דרבנן ולכך פריך שפיר מפירות. וגם תחומין דיש לו סמך מה"ת מ"מ הוי עיקרו מדרבנן כמבואר בעירובין (דף ל"ו) ועיין נ"ב קמא חאהע"ז (סי' ב') בזה. וע"כ צ"ל דאין כל תק"ח שוין ובכתובה אף דעיקרו דרבנן החמירו דלא מהני תנאי משא"כ בשביעית:

ועיין במ"ל (פ"ח מה' מלוה) שהקשה על מש"כ הרשב"ם דברבית דרבנן מהני תנאי דדוקא מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל משא"כ בדרבנן דהא שביעית בזמה"ז דרבנן ואפי"ה ל"מ תנאי ואי בדרבנן תנאו קיים הרי נתבטל הלואה והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פקדון וכתב ועוד אפשר לומר דשאני שביעית שעיקרו מה"ת ומש"ה לא מהני תנאי. וכ"כ תוס' בפ' אעפ"י דלר"ג דאמר כל הפוחת וכו' משום דקסבר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא וכו' א"כ גבי רבית נמי נימא דלא מהני תנאה משום דעיקרו מה"ת הא ל"ק משום דלא דמי רבית דרבנן לרבית מה"ת ובשלמא שמיטה אין חילוק בין מדרבנן למה"ת אלא בזמן ודמי לכתובה אבל רבית יש חילוק בעצם הדבר וכ"כ התוס' שם דירושת הבעל מהני תנאה אע"ג דעיקר ירושה מן התורה משום דל"ד ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה ע"כ. והוא תמוה מהא דגיטין (דף ס"ה) דמעשר שני בזמה"ז הוי עיקרו דרבנן וא"כ אדרבא דחסרון הזמן משווי לדבר שאינו עיקר מה"ת. ועיין ריטב"א שם שכתב הא דלא מוקי במעשר שני דאילנות וירקות משום דאית לי' עיקר מה"ת וכן הא דיבמות (דף פ"א) מיקל בתרומה בזמה"ז דרבנן יותר מתרומה דרבנן משים דבהו איכא למגזר אטו דאורייתא משא"כ בזמה"ז והתוס' גופא בכתובות שם מייתי ראיה דיש חילוק בין עיקרו דרבנן לעיקרו דאורייתא מהא דתרומת תאנים אינו עולה ובזמה"ז עולה וא"כ איך אפ"ל ההיפוך דהזמן אין חסרון ואף דהחילוק על רבית דהוא ענין אחר היה אפשר לחלק משאר דרבנן אבל לומר שיהא שביעית עיקר מה"ת לא מסתבר לכן העיקר כתי' הראשון שם בזה:

אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחד לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב. בסמ"ע כתב משום דהלוה יאמר דהמלוה רוצה לקיים מצות שביעית. אכן ברשב"א כתב טעם אחר משום דסמי' בידי' לכתוב פרוזבול משא"כ בסימן מ"ב דהתנאים היו בעת מעשה וכ"כ המ"ל (בפ"ט מה' יובל ושמיטה הלכה יוד):

סעיף י"ט וה"ה שיכול למסור לב"ד חובותיו שבע"פ והסמ"ע כתב דמילתא דפשיטא הוא. ובתומים (ס"ק כ"ב) כתב די"ל דלרש"י אינו אלא בשטר ולא במלוה ע"פ לכך טובא קמ"ל ע"ש שהוכיח דכן ס"ל לרש"י דלא תקון פרוזבול אלא בשטר ולא במלוה ע"פ. וכן משמע לי מפרש"י במועד קטן (דף י"ח) אמתני' דאלו כותבין במועד וקחשיב גם פרוזבלין ופרש"י פרוזבלין שכותב מלוה בשטר