אורח משפט רמג

ונותנין עבור גוף הדבר וה"ט דאונאה ג"כ. וגם אין לדמות ס"ת דרבים להקדש דהא להדיא כתב הסמ"ע (בסימן רכ"ז) דהקדש עניים ודביהכ"נ דין חילין יש להן באונאה וה"ה לשומרים ג"כ:

סעיף ל"ט שטרות אין נשבעין כו' ודעת הראב"ד והר"ן דשבועה שאינו ברשותו מיהא איכא והקשה הב"ח (בסימן צ"ה) א"כ מאי פריך הגמ' בב"מ ודף נ"ח) מהא דבני העיר ששלח שקליהן דנשבעין לגזברין נימא דהאי שבועה היינו שבועה שאינו ברשותו עיי"ש ובקונטרס אחר בארתי איזה סברות בזה דלא שייך הכא שבועה שאינו ברשותו וכ"כ המפרשים איזה סברות בזה. עיין בדבריהם. אמנם היא נגד סברת רש"י שם שכתב אהא דנשבעין ליטול שכרן דהוא אינו ברשותו לכן קצרתי בזה]:

ועיין ש"ך דשבועה שאינו ברשותו הוא דאורייתא. ובזה ניחא קושיית התוס' בב"ק (דף ס"ג) ובשבועות (דף מ"ב) ל"ל קרא למעט הקדש מכפל תיפוק לי' דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה ובהקדש ליכא שבועה אבל להראב"ד ניחא דהא נשבע שאינו ברשותו ושפיר הי' חייב כפל אי לאו דמיעטי' קרא:

עוד כתב הש"ך דשבועה שאינו ברשותו שייך נם במידי דאינו מורה היתרא. וכן נ"ל מהא שכ' רש"י בב"מ (דף ניח' אהא דנשבעין ליטול שכרן דהיינו שבועה שאינו ברשותו התם דלא שייך מורה היתירא בזה. ועיין שער משפט שכתב אם שלית בא עם שטר לגבות חוב וכדומה דהשליח חייב בשמירתו ועש"ך לקמן (סימן ע"ב ס"ק ט') דמתניתין דאומנין שומר שכר מיירי בשליח דאגרתא:

סעיף מ"ב ולכן בעל שסילק עצמו. עיין שין לדידן דמארסין בשעת חופה לא מהני סילוק עיי"ש. ויש תקנה לזה שיכתוב הבעל שמתחייב את עצמו מה שיקבל מנכסי' להחזיר ליורשי'. ועיין בספר נחלת שבעה בזה:

סימן סז סעיף א שתהא שמיטת כספים. בספר יראים לר"א ממיץ (סי' רע"ח) כתב דחוב שעברה עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא ע"פ המלוה שכל זמן שלא השמיטו המלוה, חייב לפרוע אלא הלוה יזמין למלוה לדין שישמיט חובו כאשר ציוה וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני כאשר ציווהו חכמים דמחזיר חוב בשביעית צריך לומר משמט אני וכו' ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות וכו'. ונ"ל שאין דברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד של חו"ל אין רשאי לכופו דאין דיני קנסות בת"ל אפילו בממון במידי דלא שכיח או לית בי' חסרון כיס ע"כ והובא במרדכי פ"ד דגיטין (סי' שפ"ב) בשיבוש קצת בזה. ועמש"כ לעיל (סי' א) בזה ומצאתי בפסקי רקאנטי (סי' שנ"ב) שהביא להא דיראים והוכיח דהשמיטה מחילה גמורה הוא וכתב דבמקצת נוסחאות מספר הנ"ל כתב כי לבסוף חזר בו. אלא השמיטה מחילה גמורה ואין צריך לאמירתו של מלוה בזה:

התשב"ץ כתב דשטרות העשויין בערכאות של נכרים הוי כגבוי. ואין שביעית משמטת בשטרות אלה ע"ש. וממר"ם לא הוי כגבוי ומשמט והא שכתבו הב"ש באהע"ז (סי' נ"ב) דהוי כגבוי הוא מטעם אומדנא כמש"כ הט"ז שם וכמש"כ בסימן (תכ"ד) בזה:

הסמ"ע (ס"ק ס"ב) כתב דוקא שמיטת כספים נוהגת בזמה"ז. אבל שמיטת קרקע אינו נוהג. ועיין רשב"א פ' השולח שהוכיח מכמה מקומות דגם שמיטת קרקע נוהג בזמה"ז ע"ש שהביא סוגיא דמועד קטן (דף ב') וירושלמי פוקו וזרעו מפני ארנונא. וכ"ה בתוס' גיטין (דף ס"ב) וסנהדרין (דף כ"ו). וכן יש להוכיח מהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) אמר אייבו הוה קאימנא קמי' דר' אלעזר בר' צדוק אתא לקמי' ההוא גברא א"ל קרייתא אית לי כו' וקשקושי מי שרי כו' והרי ראב"צ שלא בזמהב"י הוה כדאיתא בכורות (דף ל"ו) והובא ברש"י שם (עמוד א') ד"ה דלא ואפי"ה נהג גם שביעית קרקע וכן עיקר. ועיין ב"ב (דף צ') ר' יוסי בר' חנינא אמר לפוגא שמעי' פוק כו' ולמוצאי שביעית ופרשב"ם דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. אמנם לפ"מ שכתב הרשב"א שם דנם למ"ד לא קדשה לע"ל נוהג בזמה"ז דרבנן א"ש בלאו הכי. וראיה לזה דגם למ"ד לא קדשה לעתיד נוהג בזמה"ז מהא דאמר ריש לקיש בסנהדרין (דף כ"ו) כהן וחורש והרי ס"ל בזבחים (דף ק"ז דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולכך המעלה בזמה"ז פטור וא"כ כ"ש דלדידי' קדושת הארץ בטל. עתו"ס זבחים (דף ס') בזה ואפי"ה ס"ל דשביעית נוהג בזמה"ז גם כן:

סעיף ב שביעית משמטת אפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים. בגיטין (דף ל"ז) קריבי' דרב אסי הוה לי' ההוא שטרא דהוי כתוב בי' אחריות נכסים אתא לקמי' דר"א א"ל משמט או אינו משמט א"ל אינו משמט שבקי' אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט אתא רב אסי לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותי' דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש הוא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. יש לומר דרב אסי ור' יוחנן אזלי לטעמיי' דאיתא בקדושין (דף ס"ב) בעיא מיני' רב אסי מר' יוחנן האומר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי איתביה האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שמת בעלך לאחר שמת אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הוי בידו גר נמי לאו בידו הוא דאר"ח בר אבא אר"י גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב בי' כדין מי יימר דמיזדקקי לי' תלתא. וא"כ רב אסי דאותבי' וחשיב גירות בידו לא ס"ל האי שינויא דר"י מרים דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא וגם זה שכיח. [ועיין בשבת (דף מ"ו) ואכמ"ל בזה] והתוס' בסוטה (דף כ"ה) כתבו בד"ה לאו כגבוי וז"ל הכא לא שייכא כל הני פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי וכו' דהכא כ"ע מודו דאמרינן לאו כגבוי והעמד ממון בחזקת בעלים שהרי צריך דיינים ולאו בידו הוא כדאמר גבי מי יימר דמזדקיק לי' בי' דינא עכ"ד. וא"כ רב אסי דלית לי' הא סברא בקדושין גבי גר מי יימר דמזדקקי לי' בי' תלתא לכך לשיטתי' ס"ל בגיטין כגבוי דמי אבל ר' יוחנן אמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וס"ל דלאו כגבוי דמי הוא לשיטתי' דס"ל הך סברא מי יימר דמזדקקי לי' ולכך לאו כגבוי דמי וזה נכון. ועיין תוס' חילין (דף י"ט) דר' אסי לחוד ורב אסי לחוד ובגיטין (דף מ"ז) בתוס' שם. ונראה דכאן בגיטין (דף ל"ז) ושם בקדושין (דף ס"ב) צ"ל ר' אסי דתרווייהו בעא מר' יוחנן ולפי התוס' בגיטין שם משמע דבימי ר' יוחנן הוא ר"א ע"ש בזה]:

סעיף ו' משמטת שבועה. צ"ע אם מהני פרוזבול בזה כיון דאין לו על חבירו אלא חיוב שבועה לא שייך בזה מוסרני לכם וכיוצא בזה (בסי' קכ"ג ס"ב) דאינו יכול להרשות להשביע לחברו משום דאינו אלא דברים בעלמא. והש"ך שם (ס"ק י"ב) כתב דבהרשאה תקנה עשו בשליחות ומהני גם לשבועה משא"כ הכא שפיר יש לומר דלא תקנו תקנת פרוזביל בזה:

סעיף ח' וכתבו לו פס"ד, הוי כגבוי ואינו משמט. בר"ש פ"י דשביעית כתב דהא דתנן מעשה ב"ד אין משמטין ובגיטין (דף י"ת) מבואר דעמד בדין משמט ותירץ דמעשה ב"ד כתובה ועוד תי' דמעשה ב"ד אין משמטין כשכתבו לו פס"ד. וע"כ מבואר כאן כן. אמנם בתוס' ב"ב (דף קע"ה) מבואר דמיירי בכתובה כתי' קמא ולא כתי' שני.