אורח משפט כד

מרש"י בביצה (דף ל"ז) לכן מותר לקבל הטענות. וא"כ מאי פריך דילמא לעיוני דליכא פסק דין הא באופן זה גם ביום טוב מותר. וא"כ מאי אריא דקתני דנין דיני ממונות במועד דהא במועד איירי כדפי' רש"י ותוס' ד"ה ממנעי שכן משמע מהתוספתא אבל ביו"ט אסור משום שבות הא בכה"ג אפי' ביו"ט מותר א"ו גם בד"מ שהיה יכול לפני ב"ד גם מתמול שלשום אין דנין ביו"ט ולכך פריך ודילמא לעיוני ומיירי בכה"ג:

ואגב נבאר הא שפרש"י דנין דיני נפשות במועד אבל לא ביו"ט משום שבות דזה לא קאי אדיני נפשות דבדיני נפשות בלאו הכי אסור דאסור להרוג ביו"ט דומיא דשבת דאין רציחה דותה. וע"כ לא כ' תוס' שם להתיר אלא במועד אבל ביו"ט פשיטא דאסור ואין לפרש דמיירי בדין לחוד ולא בהריגה. דא"כ אתה מענה את דינו. וכדקאמר הגמ' בסנהדרין (דף ל"ה) לענין שבת. אלא דקאי אדיני ממונות. ואדלקמי' קאי דביו"ט אסור משבות. ובזה יש לתרץ קושיית תוס' (במועד קטן שם ודף י"ד) מנלן דבחוה"מ מותר להרוג מחוייב מיתה. די"ל מהא דמבואר בסנהדרין (דף פ"ט) דממיתין אותו ברגל משום דוכל ישראל ישמעו ויראו וביו"ט הא אסיר וע"כ במועד. ומבואר דרציחה מותר במועד:

השבו"י כתב דאין נותנין לחתן ז' ימי המשתה. ובאורים השיגו מהא דאם כל ז' ימי המשתה אין רואין הנגעים. ואיך ס"ד להזמינו לדין. וכן נ"ל מהא שכ' הרמב"ם (פי"א מהל' אבל ה"ז) שבעת ימי חתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים ז' ימי השמחה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות עכ"ל [ובפני יהושע בקונטרס אחרון פ"ק דכתובות תמה למה לא הזכירו הפוסקים זה במת לו מת בתוך ז' ימי המשתה. והרי הוא מבואר ברמב"ם כן. ובכסף משנה שם כתב דזה נלמד מהא דבסמוך וכוונתו מהא דמכניסין את המת לחדר ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות וזה כתבו הטוש"ע ביו"ד סי' שמ"ב א"כ לא הוצרכו שוב לכתוב במת תוך ז' ימי המשתה וא"ש] וכיון דהוא כרגל פשיטא דאין להזמינו אז וכן עיקר:

אין דנין לכתחילה בלילה הרמב"ם בפ"ד דהל' דסנהדרין ה"ג כתב. וז"ל אין מתחילין את הדינין בלילה. מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים. שנאמר כל ריב וכל נגע מה. ראיית נגעים ביום בלבד אף הדינים ביום ע"כ. ותמהו עליו דהא בסנהדרין (דף ל"ד) אמתניתין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אמרינן שם מה"מ אר"ח בר פפא דא"ק ושפטו את העם בכל עת וכו' דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והי' ביום הנחילו הא כיצד יום לתחילת הדין לילה לגמר דין. מתניתין דלא כר"מ דתניא הי' ר"מ אומר מה ת"ל על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום. וא"כ הרמב"ם דס"ל הקישא לתחילת דין. דאין דנין בלילה וגמר דין דכשר צ"ל מדכתיב ושפטו את העם בכל עח. וא"כ אמאי קאמר מתני' דלא כר"מ הא י"ל דגם ר"מ ס"ל כן. דהקישא לא אתי אלא לתחילת דין, אבל מדכתיב ושפטו ס"ל דגומרין בלילה ג"כ:

ונראה לתרץ על נכון דלכאורה ק"ל טובא דאמאי אצטריך ר"מ בסנהדרין שם (דף ל"ד) מה בנגעים שלא בסומין דכתיב לכל מלאה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין דהרי ביבמות (דף ק"ב) אמרינן דבסנהדרין סומא פסול. דכשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום. שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ומהי"ט מדייק שם דלא בעינן סנהדרין בחליצה. מדאצטריך לעיני למעוטי סומין ש"מ דסגי בהדיוטות דאי לא תיפוק לי' דבעינן שהי' מנוקין מכל מום עיי"ש בזה. והרי הרמב"ם בפ"ד מהלכות סנהדרין הלכה יו"ד כתב. דסומא בעינו אחת אעפ"י שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות. מפני שאינו ראוי לכל הדברים. וכן כל שכיוצא בזה. וכיון שכבר ידעינן מכלך יפה רעיתי. דסומא פסול לדיני נפשות. א"כ אינו ראוי לדון ד"מ ג"כ. למאן דאית לי' דבעינן בד"מ שלשה. אלא מתקנתא דרבנן. והרי ר"מ ס"ל בסנהדרין (דף ו') דדיני ממונות בשלשה וכן מבואר מדקאמר שם בסנהדרין (דף ל"ד) אי מה ריבים שלשה וכו' וא"כ למה אצטריך היקישא דריבים לנגעים תיפוק לי' כיון דא"א לסמכו בלא"ה א"י לדון ד"מ. וצ"ל דאתי קרא באם בתחילת דין הי' פתח ואח"כ בגמר נסתמא דכבר הי' נסמך בתחלה. דס"ד כיון דהתחיל בהיתר יכול לגמור קמ"ל קרא דאפ"ה פסול. ומעתה ממילא מבואר דמה שמקיש ריבים לנגעים לענין לילה גם לענין גמר דין מקיש. דהא לענין זה סומא ולילה שוים. כמוש"כ הסמ"ע בסי' ז' ועיין מנחות (דף מ"ג) וראיתם אותו דחד מוקי למעט כסות לילה. וחד מוקי לכסות סומא ע"ש בזה. וכיון דסומא גם בגמר דין פסול לכן גם בלילה אין גומרין וכ"ז לר"מ דס"ל דד"מ בשלשה ובעינן סמוכין. ולכן כיון ראינו ראוי לדיני נפשות ואין סומכין לדיני ממונות ולא אצטריך קרא אלא לגמר דין וא"כ שפיר קאמר מתני' דלא כר"מ דהא לדידי' מוכח דהקישא לגמר דין הוא דאתא וא"ש:

נסתפקתי בהא דקי"ל אין דנין בלילה ואין מקבלין עדות בלילה אם בדבר שאם לא ידונו בלילה יהי' פסידא. וכן אם לא יקבלו עדות ילכו למדה"י אם יעשו זה בלילה. ובהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מבואר לקמן סי' כ"ח דאם ילכו העדים למדה"י מקבלין שלא בפני בע"ד א"כ י"ל דה"ה הכא. וי"ל דלשיטת הסוברים דאם דנוהו בלילה כשר בדיעבד. וא"כ לפי"מ שמבואר בתוס' פסחים (דף כ"ו) דבאיכא פסידא הוי כדיעבד. ה"נ כן. אבל להסוברים דבדיעבד לא מהני ה"ה בזה. ולהרד"ך דכתב בהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אינו אלא מדרבנן. הבאתי ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) ומשום הפסד ממוני' שרינן איסורא דאורייתא. וא"כ קשה אמאי מבואר בב"ק (דף קי"ב) דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד משום הפסד ממון וכי משום הפסד ממון יבטלו הדאורייתא והועד בבעליו א"ו דוהועד בבעליו אינו אלא אסמכתא ואין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אינו אלא מדרבנן. וכ"כ הרשב"א בב"ק שם מזה. וא"כ הא דאין דנין בלילה דהוי דאורייתא לא מקילינן בי' בהפס"מ:

ומש"כ דאי בדיעבד כשר מקילינן בי' בהפס"מ נראה מזה דהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד כסברת הסוברים בסי' כ"ח דבדיעבד שפיר דמי אם כבר דנוהו על פי עדות זה דבשלא דנוהו לא הוי כדיעבד:

נסתפקתי אי מותר להזמין בלילה שיבוא הבע"ד למחר. וברדב"ז סי' תק"ז מבואר שלא הי' מזמין בלילה. וזה לדונו בלילה. [מהרדב"ז הנ"ל מבואר דלא כסמ"ע דס"ל דכששלחו אחריו ובא ממילא הוי כק"ב ע"ש] אבל שידונו ביום דמי להזמינו בניסן ותשרי לבוא אח"כ ואם לא בא אח"כ קונסין אותו. או דילמא שאני התם דב"ד הם ביום וכופין לבני עירם שפיר הוי הזמנה גם לשאינו בעיר משא"כ בלילה דאין ב"ד וכמבואר בהא דשלשה בב"ב (דף קמ"ד) וצ"ע ומהא דב"ק (דף קי"ג) דאזמנה לפניא ולצפרא כתב פתיחה. משמע דמועיל הזמנה בלילה גם כן. ולהסוברים דבדיעבד הוי דין. י"ל מאחר דבדיעבד הוי דין הרי דהוי דיינים לכן הוי הזמנה ג"כ. וראי' מהא דמבואר בב"ק (דף קי"ג) ברש"י ד"ה ביומי שלא הי מזמינין בשביל שלא, ימנעו לבוא לדרשה אף דאסור לדון בשבת. א"ו מאחר דאם דנו דיניהם דין כמבואר בס"א ויכולין להזמין ג"כ:

ובבאין הבע"ד מאיליהן כתב הב"ח דהוי כקבלו עליהן מעצמן. וא"צ קבלה בפירוש אך השער משפט כתב דצריך קבלה בפירוש דלא כולי עלמא דינא גמירי והם סברי דיכולין לדון בלילה והוי קבלה בטעות עיי"ש. ואינו מובן דהרי לעיל בסי' ג' מבואר דמהני לדון ביחיד בבאין מעצמן. דהוי כקבלה והוא מהירושלמי. והרי התם ג"כ לאו כ"ע דינא גמירי ואיכא דסברי דמותר לדון ביחיד והוי קבלה