אורח משפט כג

התם בסוכה (דף מ"ב) אמאי טלטול בעלמא הוא. ובשני שבותין גם במקדש אסור אלא דלפי"ז קשה דהא גם בשופר איכא איסור טלטול כמבואר בשבת (דף ל"ה) וא"כ איכא שני שבותין וצ"ע:

ואם עבר ודן דינו דין. הרי"ף והרא"ש בפ' משילין הביאו הירושלמי דבין בשוגג ובין במזיד דינו דין. ומקשי כיון דעברו על איסור דרבנן שגזרו שלא לדין בשבת ויו"ט וא"כ נפסלו מדרבנן לדון. וא"כ אמאי דינו דין. ואין לומר דפסולי דרבנן בעי הכרזה. דהא הנ"י פ' ז"ב והובא (בסי' ל"ד) דלאותו עדות שנפסלו בשבילו לא בעי הכרזה. וא"כ הכא נמי אותו הדין יש להבטל כיון שנפסלו בשבילו. ולעד"נ לפי מש"כ תוס' בחולין (דף י"ד) אהא דשוחט בשבת שחיטתו כשירה. דהא הוי מומר לחלל שבת ושחיטתו פסולה. ותי' דפעם אחת לא הוי מומר והר"ן תירץ כיון שאין נעשה מומר אלא עד גמר שחיטה. אין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך ע"ש. וה"נ כיון דלא נעשו פסולין אלא לאחר שדנו אותו הדין דינו קיים ואף שכ' הסמ"ע דהא דאין דנין הוא משום שמא יכתבו הטענות והפסק דין. א"כ גם לקבל הטענות אסור ונפסלו משעת קבלת הטענות ונמצאו בעת שדנין הם פסולין. אמנם רש"י בביצה (דף ל"ג) כתב שמא יכתבו הפסק דין ולא כתב משום הטענות. משום דבד"מ אין הכרח לכתוב הטענות אלא אם ירצו הבעלי דינין כמבואר (בסי' י"ג) והוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בזה:

**(מבן המחבר ולפענ"ד יש לתרץ קושייתם בפשיטות לפי מה שהעלה בספר ישועות ישראל דאם עברו ודנו דיניהם דין דוקא שלא בכפי' אבל בכפי' דינו בטל. א"כ מהשתא לא קשה מידי דיהי' הדין בטל בזה דעברו על איסור דרבנן דאין דנין כיון דהא דדינו דין הוא בבאין מעצמן והוי כקבלו ובקבלו הא אפילו קרוב או פסול מהני והבע"ד הא ידע דעוברים על איסור דרבנן דאין דנין ואפי"ה קבלו עלי' לכך מהני ושפיר דינו דין:

ולפי"ז יתיישב שפיר מה שיש להקשות לכאורה אהא דהביא אאומו"ר הגאון הכ"מ דעת התשב"ץ הא דשליחותייהו דקמאי עבדינן הוי שליחות ממש א"כ אמאי אם עברו ודנו בשבת דיניהם דין נימא אין שליח לדבר עבירה. וכבר העלה אאמו"ר הכ"מ (בסימן קפ"ב) דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע. ואף לדעת המל"מ בעשה שליח סתם מהני שליחות גם לד"ע וה"נ הא ב"ד עשו להם שילוחין סתם ומהני שליחותם לכל דבר אפילו לד"ע. אבל מ"מ לד"ע האיך אפשר לומר דב"ד יעשו אותם שלוחים. אבל לפי דברי הישועות ישראל הנ"ל דהדין אם עברו ודנו דיניהם דין הוא בקבלו עליהם דוקא א"כ בקבלו הא יכולים לדון בלאו טעמא דשליחותייהו דקמאי:

ובזה יתיישב שפיר קושיית התומים איך אפשר לקבל טענות בשבת איך יטענו בשבת מילתא דממון הלא הוא בגדר חפצך. וכן קשה נמי לפי"ז קושייתם דלפסלו מטעם ממצוא חפצך ולא שייך בזה תירוץ אאמו"ר הגאון וצ"ל הכ"מ דכיון דהגזירה אינו אלא משום שמא יכתוב הפסק דין ובא בב"א להתוס' דחולין. הא מ"מ איכא בקבלת הטענות משום ממצוא חפצך אבל להנ"ל ניחא כיון דמיירי שבאו מעצמן לטעון בלא כפי' א"כ כיון דהוא אינו כופה להם לטעון ויכול לישב ולשמוע הטענות ואינו עושה שום איסור בשמיעה לחוד דהוי הרהור לחוד דמותר בשבת. ובשער משפט כתב דאינם נפסלין משום דסברי מצוה קעביד כקוברי מת ביו"ט ראשון אבל בנוטל שכר לדון כתב דממנ"פ צריכין לקנסו ואין דינו דין דאם אתה אומר שהוא עבירה הרי עבר על איסור דרבנן משום חימוד ממון ונפסל. ואם אתה אומר שלא נפסל בהכי משום שהי' סבור דמצוה קא עביד א"כ הוי עובר על מה אני בחנם ושפיר יש לקונסו שאותו הדין יהי' בטל:

ולפע"ד יש לפקפק ע"ז דנהי דסבר מצוה קא עביד ולא מיפסל משום איסור דרבנן דאין דנין אבל גם משום מה אני בחנם ג"כ אין לפוסלו דמה בכך שהוא חושב שהוא מצוה ובמחשבתו רצה לעבור על מה אני בחנם. הא מ"מ כיון דבאמת דליכא מצוה לדון בשבת ויו"ט כתב דליכא משום מה אני בחנם א"כ משום מחשבתו לחוד בזה דחשב לעבור אין סברא כלל לקנסו ולבטל אותו הדין:

אמנם אפשר לומר דיש לפסלו מטעם אחר דהא דאמרינן בכמה דוכתי סבר מצוה קעביד הוא משום כיון דיש לנו להחזיקו בכשרות ולא לעשות אותו לרשע לכן אמרינן סבר מצוה קעביד. אבל הכא דממנ"פ איתחזק לפנינו דלא חש לעבור על איסור א"כ איתרע חזקתו. וכיון דאנו רואים דעובר על איסור. מה"ת נאמר שטעה וכוונתו הי' למצוה. דהא אדרבא צריכין אנו לומר דידע משנה מפורשת דאסור לדון בשבת ויו"ט ואיכא איסור ולא מצוה כנ"ל:

ומה שמקשים על שיטת הרי"ף והרא"ש דאמאי אם עבר ודן דינו דין נימא אי עביד לא מהני. ומתרצים דאיסור שבת שזמנו גרים קול ומהני בעבר. ולפענ"ד יש לתרץ זה עפ"י כללו של המהרי"ט דבמקום שלא יתוקן האיסור לכו"ע לא מהני וה"נ בדן דין בשבת דמאיזה טעם שנאסר לדון בשבת לא יתוקן האיסור דבין לטעם גזירה שמא יכתוב הפסק. מה לי דלא מהני ויהי' דינו בטל מ"מ הא בעת הגדת הפסק הי' הגזירה שמא ישכח ויכתוב. ובין כך וכך כבר עבר. ואפילו לטעם משום ממצוא חפצך ודבר דבר דאף אם נאמר דאם יבטל הדין נמצא שלא הועילו כלום בטענותיהם ויהי' חשוב כדברים של מה בכך. ושפיר יתוקן האיסור. הא מ"מ בעת טענתם סברי שיהי' טענותיהם לתועלת וא"כ אין סברא כלל למחשב אח"כ זאת לדברים של מה בכך ויש לעיין בזה:

)** סעיף ב' אין דנין בע"ש ובעיו"ט. עיין סמ"ע והוא מהר"ן דדוקא לדון אסור אבל לקבל טענות שרי ועיין תוס' כתובות (דף ג') מה שנהגו האידנא לכנוס ביום הששי משום דאין לנו בית דין קבועין. ומי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענותיו לפניהם. זה יכול לעשות אפי' בשבת. והש"ג בפ' ז"ב תמה על דין זה. חדא דהא ע"כ צריך שיהיה גם צד שכנגדו לפני ב"ד דאיך ישמעו טענת אחד בלתי חבירו. הא שמוע בין אחיכם כתיב. וא"כ הא יש חששא שמא יכתבו הטענות ועוד איך אפשר לקבל טענות בשבת. איך יטענו בשבת מילתא דממון. הלא הוא בגדר חפצך. וע"כ כתב בתומים דוודאי אם היה המשפט כבר למתמול שלשום. פשיטא דאסור אבל אם נתחדש עכשיו בשבת והוא צורך שעה היום דאפשר דלמחר ילמוד טענת שקרים וכדומה מותר בשבת. דכמה דברים כה"ג התירו בשבת. ולכן מיתר לטעון טענת בתולים בשבת. דבשבת בעל וא"כ לא היה אפשר למיטעון מקודם. וגם אם יתמהמה יתקרר דעתו. והיא תלמדה לשקר לומר מוכת עץ אני וכדומה ולכך מותר לסדר טענותיהם בשבת אלו דבריו ונכונים הם. ונ"ל שכן משמע מהא דאמרינן במועד קטן (דף י"ד) מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל אמר רב יוסף ת"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן לי' [ופרש"י דנין ד"נ במועד אבל לא ביו"ט שאסור משום שבות ודייקינן מינה מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן לי' במועד ע"כ] ואי ס"ד אינו נוהג נידוי ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי לי' השתא משמתינן לג' אנן א"ל אביי דילמא לעיוני בדינא ע"כ. ופרש"י דלמא לעיוני הא דתני דדנין לא אמרינן דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי. ואיכא למידק מינה דאי לא ציית דינא משמתינן לי' אלא מעיינין בדין ולא אמר לי' כלום עכ"ל והשתא קשה לשיטת התוס' דדוקא לדון אבל לקבל טענות שרי. דעיקר איסורא דאסור לדון הוא משום פסק דין ושמא יכתבו משא"כ לקבל טענות דליכא פסק דין. ובממונות אין צריכין לכתוב הטענות כדמשמע