אורח משפט רלח

ועוד דמעיקרא דדינא פירכא דלהראב"ד דס"ל שיעבודא דאורייתא לא שייך בזה נעילת דלת ואף להראב"ד בבעה"ח דס"ל שעבודא לאו דאורייתא עיין ש"ך לעיל סימן ל"ט] הא הרא"ש סובר (בסימן ק"ז) דלא כהראב"ד (בסימן ק"ד) משום דלא הזיק בגוף הקרקע ואכתי ליחייב משום נעילת דלת אי ס"ל להרא"ש שיעבודא לאו דאורייתא כמוש"כ השיך ריש הלכות הלואה ע"ש לכן צ"ל דהתם לאו גרמי הוא אלא עושה מעשה בידים שלוה מאתר:

והנה הגדו"ת כתב שם גם ההיא דפיגלו קשה לדעת הראב"ד ז"ל למה קנסו דבמזיד חייבים הא ודאי מחשבה דלאכול למחר דמפגלת להנאתם הוא ולא להזיק. ושמא חילוף הזמן לאכילה לא מקרי הנאה ביון דסוף סוף איכא אכילה, ויעויין ב"ק (דף ה) ברש"י שכ' ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע"כ ותמה ע"ז הפ"י דהא מבואר בריש זבחים דחטאת ששחטו לשם שלמים פסול לגמרי ולכן הגיה שם ברש"י שלמים לשם חטאת:

ולפ"ז יש ראי' דרש"י ס"ל דגם היכא דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו ג"כ חייב בתשלומין דהא התם איכא למימר דלהנאתם נתכוונו דהא בשלמים הבשר נאכל לבעלים משא"כ חטאת כולה לכהנים. ואי דמיירי שהודו שנתכוונו להזיק הא מודה בקנס דרבנן פטור לדעת המהרש"ל (לקמן סימן שפ"ח). מיהו י"ל דרש"י פירש כן אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. דמזיק בידים הוא לדידי' ולא שייך בזה החילוק בין נתכוין להנאתו או לא. ובב"ק שם מספקא לי' לגמ' אי ס"ל לר"ח היזק שאינו ניכר שמי' היזק או לא ולכן פי' כן להאוקימתא דשמי' היזק הוא:

[ובזה יש ליישב מה שהקשו המפרשים ז"ל מדוע פירש רש"י בגיטין דמפגל היינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו ולהנ"ל ניחא דבגיטין שם לא הי' יכול לפרש דמיירי ששחט שלמים לשם חטאת דהא התם פריך למ"ד דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק. דהאיך קתני כהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין מפני תיקון העולם שוגגין פטורין מפני תיה"ע מבעיא לי' ומשמע דלמ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ניחא. והא גם לדידי' תקשה אמאי חייבין בשחטו שלמים לשם חטאת הא כיון דאין מתכוונים אלא להנאתם דלא שייך בזה שלא יהא כל אחד בו' פטורין לכן פי' דהיינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו]:

אך כל זה אינו אלא לפלפולא בעלמא אבל באמת דברי הפ"י לא נהירין בזה. וכדברי רש"י מבואר במנחות (דף מ"ט) דשוחט חטאת לשם שלמים דהיינו להיות נאכל לב' ימים. דחטאת אינו נאכל אלא ליום ולילה משא"כ שלמים. וזהו דומיא שפי' בגיטין חוץ לזמנו דהיינו להיות נאכל לב' ימים ואין הכוונה לשם שלמים דוקא אלא להיות דומיא דשלמים וכמוש"כ רש"י ותוס' במנחות שם ומש"כ דאינו עולה לחובת בעליו אה"נ דפסול ועיין מל"מ (פ"ז מה' חובל ומזיק) ובזה שפיר יש לומר כמוש"כ הגדו"ת דלא מקרי הנאה כיון דסוף סוף איכא אכילה:

והרמב"ם (פ"ג מה' מאכלות אסורות) כתב בגוי דנסכי לחמרא דישראל שמותר למכור היין לאותו גוי שכיון שנתכוין להזיקו ולאסור יינו הרי זה כמו ששברו ונמצא הדמים שלקח ממנו הוא דמי ההיזק. וכתב המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ח') ונראה מדבריו דאם הגוי לא כיוון לאסרו אלא להנאתו וכגון ששתה ממנו אינו יכול ליקח ממנו הדמים דלאו דמי היזקו הם. כיון שלא נתכוין לאוסרו אלא להנאתו. ולכאורה קשה עליו ממש"כ הוא עצמו (בפ"ז מחובל) דהעושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם אלמא דאע"ג דאין זה מתכוין להזיק אלא להנאתו אפי"ה חייב לשלם ודלא כהראב"ד שם:

ולע"ד נראה כוונת הרמב"ם במש"כ שכיון שנתכוין להזיקו ולאסור יינו דלא בא לשלול אם כיוון להנאתו אלא דבא לשלול דכותי שאני מישראל. דבישראל אינו חייב עד שיתרו בו או בישראל מומר כמבואר בפ"ב דחולין וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מחובל ומזיק ה"ז) ובלא"ה אינו אוסר דלצעורי קא מכוין לכן כתב דבגוי דנתכוין להזיקו ולאסור דלא שייך בי' לצעורי קא מכוין דמי היזקו שקיל:

ויש חולקין כתב הש"ך (ס"ק ע"ו) במי שקידש בשט"ח הוי ספק קידושין שמא שוה פרוטה במדי, וקשה דאמאי לא הוי ס"ס שמא מחוייב להחזיר שט"ח. ואת"ל דאינו מחוייב להחזיר שט"ח שמא אינו שוה פרוטה במדי ונוקי בחזקת היתר. ומשמע מזה דס"ל להש"ך דספיקא דדינא אינו נחשב לס"ס בקדושין. כן נ"ל. ומבואר אצלי במ"א:

בש"ך (ס"ק פ) מסיק דקטן שמחל הוי מחילה דמהני מחילתו בהגיע לעונת הפעוטות וכן כתב התוס' בכתובות (דף קי"ז) דמחילת קטן הוי מחילה בהגיע לעונת הפעוטות ומש"כ עוד מבואר שם (סי' רל"ה) דקטן א"צ לשלם כשיגדיל. בלא"ה א"צ לשלם לפמש"כ תוס' בב"ב (דף כ"ב) דמוחל שט"ח אינו אלא מטעם קנס. והסכים לזה הש"ך לקמן (סי' שפ"ו ס"ק א) והרי רש"י בב"ק (דף ל"ט) כתב דקטנים לאו בני קנסא נינהו ולכן פטור מלשלם:

סעיף כה ישראל שמכר לעכו"ם דעת הסמ"ע (בסי' זה ס"ק א) דאי מכירת שטרות דרבנן לא תיקנו לעכו"ם אבל הש"ך שם כתב דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומהני גם לגוי עיי"ש. וי"ל ממש"כ הרמב"ם (בפ"ו מה' נחלות ה"ט) והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו כו' ונראה שתנאו מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים עכ"ל וא"כ כיון דאינו מחוייב לעמוד בתקנת חכמים יכול לחזור מהקנין דמה איכפת לי' בתקנת חכמים. ומעתה אני אומר בכל קנינין דרבנן כן דאין הגוי מחוייב לעמוד בתק"ח ומש"כ האחרונים בהל' פסח (סי' תמ"ח) דקנין דרבנן מהני באגב בחמץ לא ידעתי מקום לזה לכאורה דכיון דיכול לחזור מפני שאינו מחוייב לעמוד בתק"ח לא יצא החמץ מרשותו. ולפ"ז מש"כ התוס' בגיטין (דף י"ג) דמעמד שלשתן אם הנותן גוי קנה הישראל דאם ממונו של ישראל הפקיעו ממונו של גוי לכ"ש. ועוד דבדיניהם דיינינן להו דאמרינן אם אתה יכול לזכותו בדיניהם אומרים לו כך דינכם. ע"ש דעיקר טעמם משום דבדיניהם כן דאי משום דהפקיעו ממונו אין זה ברור, ולפ"ז בשטרות נמי כיון שכתב הנ"י בפ"ט דב"ב דבדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה מהני מטעם זה אין יכול לחזור. אבל לא מטעם תק"ח כמוש"כ דאין מחוייב לעמוד בתק"ח ומעתה מש"כ הנ"י בפ"ה דב"ב דמכירת שטרות דרבנן ואפי"ה כתב בפ"ט דב"ב דמכר לגוי כמכר לישראל הוא משום שכתב שם דבדיניהם מהני במסירה לבד ולא בעינן כתיבה ג"כ. ואפ"ל דקנינים שאני משאר תקנת חכמים דהרי לא גרע זה מסיטומתא. וע"כ מהני גם במכירת חמץ:

וי"ל במש"כ האחרונים (יו"ד סימן נ"ה) באבר המדולדל דאין ליתן לב"נ משום לפני עור וגומר מדרבנן דאמאי גזרו רבנן לב"נ ג"כ הא אינו מחוייב לעמוד בדבריהם. לכן העיקר כמוש"כ די"ל לב"נ בלי שום פקפוק בזה אם לא שהגזירה על ישראל שמא יתן אבמה"ת דאורייתא. ולא מצינו שנזרו בכיוצא בזה:

שם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. בתומים תמה מ"ש דלא תיקנו מעמד ג' לנוי כמבואר (בסי' קכ"ו) ונשאר בצ"ע [ונכון ליישב דשאני קנין מעמד שלשתן כיון דהוי הלכתא בלא טעמא לא אמרינן בזה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון] ובנה"מ תירץ עפ"מ דמבואר בב"ק (דף קי"ג) דגוי וישראל הבאים אם אתה יכול לזכותו בדינינו אומרים לו כך דינינו ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אומרים צו כך דינכם. ולזה נראה דבמקום שהקנין שתיקנו חכמים אינו קנין בדיניהם לא תיקנו קנין זה בעכו"ם לגרע כת הישראל בזה כיון דמצי אמרי לי' כך דינכם משו"ה מעמד ג' דבדיניהם דיבור בעלמא היא ויכול לחזור בו לא תיקנו לגרע כח הישראל. אבל מכירת שטרות דבדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה לבד קונה