אורח משפט רלג

ולפי המבואר לעיל א"ש או דאגב גררא נקט שטרות או כגון שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו או כגון שגבה. ומסוגיא דערכין משמע דהא דממעטינן בהזהב מדכתיב ממכר שטרות שאין גופן מכור הוא משום דמיותר ולא מפשטא דממכר דאל"כ איך ס"ד מדכתיב ויצא ממכר שומע אני אפי' שטר' הא אדרבא מדכתיב ממכר נמעט שטרות שאין גופן מכור א"ו דבהזהב מיתורא דממכר הוא דדריש הכי. והנה האחרונים כתבו ראי' דמכירת שטרות דבר תורה מהא דאמרינן בבכורות (דף נ"א) דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות כו' ומאי מיעט מיעט שטרות ואי אין מכירתן דבר תורה ל"ל מיעוטא ע"ז הא אין כאן נתינה לכהן ובשלמא לרבנן דהתם דממעטי גם קרקעות ועבדים יש לומר דשטרות אגב גררא ועיקר קרא לעבדים וקרקעות. אבל לרבי דמיעוטא אינו אלא לשטרות קשה ל"ל מיעוטא ע"ז אי אין מכירתן ונתינתן דבר תורה. וחי' שכתבו התוס' בב"מ לענין אונאה לא שייך זה. ותמיהני עליהם הלא כבר הקשו כן בתוס' שבועות (דף ה) וכתבו שהוא מפורש במקום אחר ולא כתבו על זה כלום אכן במהרי"ק (שורש ג') מבואר להדיא שם בשם התוס' ז"ל שהקשו מאונאה ופדיון הבן ותי' דמיירי באונאה ופדיון הבן שמצא השטר לאחר יאוש ומכר או נתן לבעלים ונסתר בזה פלפולים רבים הנאמרים בזה:

והאו"ת תירץ הא דרבי לשיטת הרמב"ן במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאי יש ברירה מהני ושטר כזה ודאי מהני מכירה מה"ת ולכן איצטריך שפיר למעט בפדיון הבן בכה"ג עי"ש. והוא חמוה דהא להדיא אית לי' לרבי בגיטין (דף מ"ז) דאין ברירה דטבל וחולין מעורבין זה בזה עי"ש. וצ"ל כמוש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ה) ד"ה דברי שכתבו וז"ל ויש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש. לההיא דאחין שחלקו שאינו מברר כלום עכ"ל וה"נ במשתעבדנא לך וכו' דמברר דבריו בפירוש גם רבי מודה דיש ברירה בזה:

עוד הביא האו"ת ראי' דמכירת שטרות דרבנן מהא דאמרינן בקדושין (דף מ"ז) התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומוקי בגמ' דמלוה של אחרים היינו במעמד שלשתן והרי מעמד ג' אינה מקודשת אלא מדרבנן כמש"כ דעת ר"י באהע"ז ומדכללם שט"ח עם מעמד ג' ש"מ דגם בשט"ח אינה מקודשת אלא קדושי דרבנן וש"מ דמכירת שטרות אינה אלא מדרבנן. ולפ"מ דיתבאר לקמן דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מכירת שטרות דאורייתא תתחזק קושייתו ביותר דאיך כללם יחד מקדש בשט"ח עם מעמד ג':

אמנם י"ל ע"ד פלפול דהרי הסוגיא דהתם קאי אליבא דר' נחמן ג"כ. דס"ל המקדש במלוה אינה מקודשת ומייתי כתנאי וע"ז קאמר רב נחמן דהונא חברין מוקים במילי אוחרי וכן כל הסוגיא שם דמייתי כתנאי גם לרב נחמן קאי. והרי התוס' בגיטין (דף י"ג) כתבו דהא דרצה הגמ' לומר דטעמא דמעמד שלשתן הוא משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ודחה אלא מעתה הקנה לנולדים. דלרב נחמן דס"ל דגם לדבר שאינו בעולם מהני לא שייך פירכא זו דאלא מעתה הקנה לנולדים דבאמת מהני לדידי' גם לנולדים וא"כ לפ"ז נשאר לדידי' טעמא דמשתעבדנא ולכל מאן דאתי מחמתך וא"כ לדידי' גם מעמד שלשתן דאורייתא. וא"כ להאוקימתא דמיירי בשט"ח דאחרים שפיר יש לומר דתרווייהו דאורייתא משא"כ אליבא דידן יש לומר דפלוגתתם מיירי במקדש במלוה וא"ש. עוי"ל לפמש"כ הרמב"ן במלחמות פ"ד דבב"ק דהא דמעמד ג' הילכתא בלא טעמא הוא משום דהוי דבר שלבל"ע א"כ ר"מ לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מעמד ג' ג"כ דאורייתא. וא"כ שפיר יש לומר דמכירת שטרות ג"כ דאורייתא. והנה הארכתי הרבה ע"ד הפלפול בענין זה. ומפני שאין דרכי להאריך השמטתים ואציגה נא רק מעט איזה דברים ישרים בזה:

תנן בבכורות (דף נ"א) אין פודין בכור לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ובגמ' מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות מ"ט דרבי דריש ריבויי ומיעוטי. והקשה התוי"ט על הרמב"ם ז"ל שפסק כמתניתין דאין פודין בכור בעבדים ושטרות וקרקעות. הא לפ"מ דמבואר בגמ' אי דרשינן ריבויי ומיעוטי אין לנו למעט אלא שטרות והרע"ב במס' שבועות כתב שם דהרמב"ם ס"ל כמאן דדריש רבויי ומעוטי וא"כ אמאי פסק דאין פודין בעבדים וקרקעות:

ונראה לתרץ דכבר נודע דעת הרי"ף [להבנת הפוסקים] והרמב"ם (בפ"ז מה' מכירה) דקנין שטרות מדרבנן. והקשה הפני יהושע בקדושין (דף מ"ח) הא אמרינן בבכורות דרבי סובר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ויליף לה מריבוי ומיעוטי וא"כ מוכח להדיא דמן התורה יכול להקנות שט"ח כו'. ולולי דמסתפינא באתי לדון בדבר חדש דודאי אליבא דרבי הוי מדאורייתא. והיינו נמי טעמא דרבי דאמר בשמעתין אותיות נקנין במסירה דכיון דקנין שטרות מדאורייתא הוי בכלל שאר מטלטלין דנקנין במשיכה לריש לקיש מדאורייתא ולר' יוחנן מדרבנן מחששא דשמא יאמר נשרף חיטיך בעלי' וה"נ דכוותה ומסירה הוי בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמוש"כ הרמב"ן ז"ל דלענין הקנאת שיעבוד שייך טפי מסירה ממשיכה משא"כ לרבנן דליכא למילף מפדיון הבן דהא בכללא ופרטא דרשי ומוקי לה אקרקעות ועבדים ושטרות נקטו לגררא וא"כ סברי דקנין שטרות מדרבנן ומשו"ה בעינן כתיבה ומסירה דאלים טובא כיון דמדאורייתא לא מיקני כלל עכ"ל. ולפ"ז מתורץ קושיית התוי"ט שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דדרשינן ריבוי ומיעוטי וא"כ המיעוט קאי אשטרות ומנ"ל למעוטי עבדים וקרקעות לפ"מ דנתבאר דרבי לטעמי' הוא דאזיל דס"ל דשטר נקנה במסירה לחודא א"כ סובר דמכירת שטרות דאורייתא ומשו"ה צריך קרא למעוטי שטרות דאין פודין בהם. אבל הרמב"ם לטעמי' שפסק (בפ"ו מה' מכירה) דמכירת שטרות דרבנן. וא"כ א"צ מיעוט אשטרות ואתא המיעוט לקרקעות ועבדים הוקשו לקרקעות וא"ש:

אך לכאורה אינו מספיק זה לפמש"כ התוס' בב"מ (דף ד) ד"ה אין נשבעין ושם (דף ק) בד"ה ר"מ דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן עבדים מדהוקשו לקרקעית וצריך שני מיעוטים לקרקעות ועבדים עי"ש. שהוכיחו כן מסוגיא דבבא קמא (דף ס"ג) וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דדרשינן ברבוי ומיעוטי א"כ נהי דלשטרות לא איצטריך ואייתר לקרקעות אכתי מנלן עבדים. אכן י"ל דהא דמבואר בב"ק דלמ"ד דדריש בריבוי ומיעוטי צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים. הוא מהא דאמרינן שם השתא דאמרת כל ריבויא כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים. וכתבו התוס' שם אע"ג דלעיל ידעינן עבדים מדהוקשו לקרקעות הכא כיון דכל ריבוייא בעי לכל חד מיעוט באפי נפשי' וא"כ יש לומר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא בעינן לעבדים מיעוט באפי נפשי' ולא סגי במה דהוקשו לקרקעות אלא משום דכל ריבויא. אבל לא בריבה ומיעוט. אך זה אינו. דלהדיא אמרינן שם בב"ק (דף ס"ד) אלא ריבה ומיעוט ריבה כל מילי. אי הכי כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים הרי להדיא דלמ"ד דדרשינן בריבה ומיעוט וריבה בעינן לעבדים מיעוט באפי נפשי' ולא סגי במה דהוקשו לקרקעות משא"כ אי דרשינן בכלל ופרט כמוש"כ רש"י שם:

אך באסיפת זקנים פרק מרובה (דף ס'.) כתב בשם הרשב"א ז"ל דהא דאיצטריך חד למעוטי עבדים כיון דניידי ולא דמי לקרקע לפעמים מיעטי' בהדיא עי"ש. עוד נ"ל לתרץ הא דאיצטריך למעוטי שטרות מפדיון הבן כיון דמכירת שטרות מדרבנן. ומה"ת אינו יכול למכור שט"ח לאחרים וא"כ אינו יכול נמי ליתנו לכהן לפדיון בנו. עפ"מ שכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ו) ד"ה קני. להקשות אמאי לא קני מדאורייתא גם שיעבוד קרקע הכתובה בו דהא קרקע