אורח משפט רלב

שם רנב"י לרבא יכיר למה לי ולדידי' ליתא להאי תירוצא דיכול להקנות דס"ל דקני ע"מ להקנות לא קני:

סימן סו. סעיף א' אותיות ניקנין בכתיבה ומסירה פי' הסמ"ע דאין ק"ס וחליפין חל אלא על דבר שגופו ממון משא"כ שטרות שאין גופן ממון ואין עומדין אלא לראי' שבהן. עיין לקמן שהבאתי דעת הרדב"ז דס"ת הוי, אין גופו ממון ואין בו חיוב שומרים כמו בשטרות וא"כ יש לומר גם לענין חליפין דאינו נקנה בחליפין. ומיהו הבאתי שם דשיטת הפוסקים אינו כן ואיכא חיוב בשמירה וא"כ ה"ה לקנין חליפין וכן מבואר להדיא בשארית יוסף (שאלה מ"א) דפשיטא ליה דס"ת נקנה בחליפין וכמוש"כ עי"ש בזה:

כתב המהרי"ט (חיו"ד סי' כ"א) דבעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון אינו יכול להקנות חלק הפקדון בכתיבה ומסירה דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' איתא ולא שייך קני לך וכל שעבודי' דאית בי'. וגם לראי' לא מהני דהא נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו עי"ש. ובאמת גוף הפקדון אינו יכול להקנות בשטר דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו כמבואר בב"ק (דף ע"ט) ואינו נקנה אלא בקנין אגב או ק"ס. וגם מש"כ דהשטר ל"מ לראי' הא נפ"מ לענין שבועה דאורייתא עש"ך (סי' רצ"ו) וברמ"ה ב"ב (דף קמ"ז) כתב דפקדון אינו נקנה אלא באגב או בק"ס ולא בכו"מ מה"ט דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו. אבל לשטר עצמו של פקדון מהני כתיבה ומסירה עי"ש:

ועכשיו נוהגין שמי שיש לו שטר על צד היתר עיסקא שמקנין בכתיבה ומסירה ואפשר שמשום דהנהוג עתה בעסקא שלנו להוציא לכל מה שירצה ואין נוהגין כלל להא דאפילו למשתי בי' שיכרא אסיר וא"כ הוי כמלוה דעלמא דלהוצאה ניתנה ואינו מיחשב כלל לפקדון ועל כן מהני הכתיבה ומסירה על כל המלוה ג"כ:

בהגה' הגרע"א ז"ל ויכול למסור לו חצי השטר וליכתוב כל שעבוד דאית לי' מסך כך וכך כו' ע"כ. ועיין תשובת רדב"ז (ח"י סימן ש"ב) על ראובן שיש לו שטר על שמעון ורוצה להקנות חלק ממנו ללוי כיצד יעשה. תשובה אם השטר אצלו ימסור לו השטר ע"מ לקנות השליש או הרביע כמו שירצה [ובודאי פי' כתיבה ג"כ] ואם אין השטר אצלו או שאינו מאמינו יודה בפני עדים שיש ללוי במעות הכתובים בשטר שליש או רביע. אע"ג שיכתוב על שמו שליש המעות או הרביע הם של לוי. כההיא אודייתא דנפיק מבי איסור גיורא. ויש דרך שלישית בזמן שהחוב רעוע קצת אומר לו הרי רביע השטר יהי' בשכר שרתך או מכל מה שתציל יהי' הרביע שלך. אם מסר לו את השטר קנה אעפ"י שלא כתב. ואם לא מסר לו את השטר וקנה מידו קנה לו בתורת שכיר ע"כ. ולכאורה הא קיי"ל (בסו' של"ג) דשכירות לא בעי קנין. וצ"ל דמיירי שלא עסק בזה עודנה ולכך צריך קנין אבל אם כבר גובה לא בעי קנין כלל בזה:

במי שמוכר תעודתו שיש לו סחורה על מסילת הברזל נקנה במסירה לבד. משום דהוה כשטר שנכתב לכל המוציאו ושוב ראיתי בנוב"י קמא (סי' ל"ז) שכתב כן בפשיטות במוכר קאלמענט הוא תעודה לסחורות הספינה דסגי במסירה. שיב ראיתי בתה"ד בפסקים (סי' ר"ל) שכתב לקיים המנהג שגובין חובם למחצה ולשליש ולרביע אף שלא הי' כתיבה ומסירה. ואין בעל השטר יכול לחזור בזה עי"ש:

בענין מכירת שטרות אי הוי מדאורייתא או מדרבנן נחלקו רבוותא בזה וכתבו התוס' במס' ב"מ (דף נ"ו) א"נ אפילו הוי מכר שט"ח מדרבנן משכחת בי' אונאה מדאורייתא כגון שהלוה ע"פ ונתן לו יותר מדאי. כדי לעשות שטר שעבוד או שהלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהי' מלוה ע"פ. ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות עכ"ל. מתבאר מזה דדעת ר"ח דכשאין ללוה קרקעות מכירת שטרות דרבנן. וכשיש ללוה קרקעות אז המכירה תל מדאורייתא. וזהו דעת התוס' בכתובות (דף פ"ה) ד"ה המוכר שכתבו וז"ל תימא לר"י איך יכול למכור החוב. דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותן שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו. ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול עכ"ד. הרי להדיא דהא דמכירת שטרות מדרבנן היינו דוקא כשאין ללוה קרקעות. אבל כשיש לו קרקעית דאז מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות הוי מכירה דאורייתא:

אך בתוס' ב"ב (דף ע"ו) ד"ה קני מבואר ההיפוך מזה. שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שיעבוד הקרקע הכתובה בו. דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפי' בלא מסירת שט"ח יקנה, וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (דף ל"א) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה עכ"ל. הרי להדיא דאפילו כשיש ללוה קרקעות אין מכירת שטרות מן התורה. כיון שאינם ברשותו והוא כתי' הראשון שבתוס' ב"מ דלא ניחא להו לחלק בין כשיש ללוה קרקע או לא ולעולם אין המכר חל מדאורייתא מתבאר מזה דג' שיטות בדבר. יש מי שסובר דלעולם מכירת שטרות דאורייתא גם אם אין ללוה קרקע. ויש מי שסובר דלעולם המכר מדרבנן גם בשיש ללוה קרקע. והשיטה השלישית מכרעת דכשיש ללוה קרקע המכר חל מדאורייתא וכשאין ללוה קרקע אין המכר חל אלא מדרבנן:

ועל הקושיא של תוס' ב"מ דאי מכירת שטרות דרבנן אמאי איצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה הנה מצינו עוד תירוצים ע"ז בכתובות (דף פ"ה) תירצו דנהי דאין החוב מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה. ובב"ב (דף ע"ו) תירצו כגון שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעלים ביוקר והר"ן ז"ל בפ' הכותב תירץ דעיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים אתא ואפי"ה ממעטינן שטרות מאונאה לפי שאינם בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור. ותוס' לא ניחא להו בזה משום דבב"מ פ' הזהב שם איתא מנה"מ דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי. משמע דממכר דריש דמיותר הוא. ומשמע דעיקר קרא לאו לעבדים וקרקעות אתא. [ועיין בתוס' ב"מ (דף ה') שכתבו אהא דאמרינן שם ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא קרקע הילך הוא וז"ל תימא הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעות אלא מכלל ופרט וכלל ממעטינן להו וכלל ופרט וכלל איצטריך למעוטי שטרות. וי"ל משום דקשה אמאי איצטריך תנא למילף קרקעות מכלל, ופרט כיון דהילך פטור ע"כ. וה"נ נהי די"ל דקרא אתא למעוטי קרקעות ועבדים אבל תנא אמאי איצטריך למילף שטרות מכלל ופרט לכן לשיטתייה לא ניחא להו בתירוץ הר"ן ובחרו להם תירוצים אחרים בזה]:

אמנם דעת הר"ן כיון דממכר אינו מיותר דאיצטריך לרבות שכירות כמוש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ו) ד"ה והאי עי"ש. וכן בתו"כ פרשה בהר לרבות כל מיני מקח וממכר לכך לא נקט שטרות אלא אגב גררא דעבדים וקרקעות. והרמב"ן בפ' הספינה כתב וז"ל והא דהקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבין לי' שטר ולא חזר בו עד שגבה הלוקח את חובו דתו לא מצי הדר בי' ורחמנא מעטי' מדין אונאה כיון דשטר מתחלה מכר לו עכ"ל:

ובזה ניחא לי ג"כ הא דאמרינן בערכין (דף ל"ג) דתניא ויצא ממכר שומע אני אפילו עבדיו מטלטליו ושטריו. ת"ל בית ועיר אחוזתו דמשמע מזה דמכירת שטרות מה"ת.