אורח משפט רלא

בב"ב (דף ע"ו) בד"ה קני כתבו דמכירת שטרות מדרבנן. והאי דאיצטריך בפ' הזהב (דף נ"ו) למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר עכ"ל. ומשמע מזה דהמוציא שטר אף שלא הי' לו להחזירו בעליו גובין בו ונראה שלזה כיון בביאור הגר"א (ס"ק מ"ט) שכתב ועיין בתוס' דב"ב (ד' ע"ו ב') ד"ה קני דאיצטריך ע"כ. ולכאורה הי' נ"ל דע"כ איני יכול המוצא שט"ח להחזיר לבעליו אלא מדרבנן משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל מדאורייתא יש לו להחזיר למלוה. והתם אקרא קאי לכן שפיר תי' דאיצטריך בכה"ג שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר:

עוד י"ל לפמש"כ רש"י בב"מ (דף ז') גבי נפל ליד דיין לא יוציאוהו עולמית לא לוה ולא מלוה. עד שיבוא אלי' או עדים שראו מיד מי נפל א"כ מבואר דבאיכא עדים שראו שנפל מהמלוה מחזירין למלוה. א"כ י"ל דהקרא מיירי בכה"ג שמצא שט"ח שעדים יודעים שנפל מיד מלוה אלא שנתייאש ומוכרו לבעליו ביוקר. או דמיירי שנאבד השטר בכלי שמחזירין למלוה כמבואר בס"ט ונתייאש. או שהי' ג' שטרות כרוכין כמבואר בס"י ונתייאש ומוכרו לבעליו ביוקר:

ובב"מ (דף ט"ז) ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע. וכתבו התוס' ואע"ג דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא כיון דאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן. ובקצוה"ח תמה למה השמיטו דבר זה הרמב"ם והטוש"ע דבאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן ונשאר בצ"ע. ולק"מ דהבעה"ת (שער י"ב) כתב בשם הראב"ד דמפרש הך סוגיא דהוחזק כפרן בעסק אחר וע"ז פריך ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע משום דהוחזק כפרן לממון זה הוחזק כפרן לממון אחר. וי"ל דכן מפרש רש"י ג"כ שכתב הוחזק כפרן פעם אחרת דכוונתו לעסק אחר ודבר זה הביאו כבר (בסי' ע"ט) אבל אינו מוכח לדידהו לחלק באותו ממון באיכא ריעותא דנפילה או לא. והתוס' הוא יחיד לגבייהו לכן השמיטו דבר זה:

וא"ת מאי פריך ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע והיינו עסק אחר נוקמי' בהוחזק כפרן לאותו ממון וע"כ מוכח כתוס' דבאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן לאותו ממון י"ל כיון דאינו מבואר להדיא להך שיטה. לכן לא הביאו דבר זה. ועוד מצאתי בשיטה שהביא להך שיטה דהראב"ד וכתב דהרשב"א הקשה דלוקמי' בהוחזק כפרן לאותו ממון די"מ דא"כ מאי איריא מלב"ש אפילו מלוה ע"פ נמי. ואף דהרשב"א לא ניחא לי' בהאי תירוצא וכתב משום ריעותא דנפילה מ"מ י"ל דהפוסקים ס"ל בזה כהיש מתרצים:

סעיף י"ח המוציא שובר וכו' במס' ב"מ (דף כ') ד"ה שובר כתבו להקשות ניחוש דילמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציאו הבעל והלקוחות שטרם הא זמנם שוה ואין ידוע מי קודם ויאמר הבעל ללקוחות הביאו ראי' שאתם קדמתם לפי שהוא מוחזק שהנכסים שלו והלקוחות רוצין לטרוף בשביל האשה. ועיין במהרש"א במס' כתובות (דף צ"ד) שכתב דמשו"ה לא הקשו התוס' לעיל (דף י"ג) דמשני דלכך כותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו משום דעדיו בחתומיו זכין לו דניחוש דילמא מכר ללקוחות ביום שנכתב. ולא אמרינן אז עדיו בחתומיו זכין לו משום דכיון דהתם הלוקח מוחזק א"כ אף אם יוציאו שטרם שזמנם ביום אחד לא מפסדו הלקוחות דסוף סוף ישאר בידם כיון דהם מוחזקים וקשה לי דאמאי לא הקשו התוס' לעיל (דף י"ט) אהא דאמרינן מצא שטר שחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד. ופריך הש"ס שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבדא וקנה ניכסין מניסן ועד תשרי ואזל הרב וזבנוהו ומפיק לי' לשחרור דכתב בניסן וקא טריף לקותות שלא כדין הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא לחירות מתחת יד רבו. וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שפיר יקשה דאף לאביי לא אתי שפיר דניחוש דילמא ביום שנכתב השחרור אזל עבדא וקנה נכסין ואזל הרב וזבינהו דאז לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציא השחרור יטרוף מלקוחות ואי משום דהלקוחות מוחזקין הא השיטה מקובצת כתב דה"ה דאיכא חששא שמא מכר העבד עצמו והש"ס חדא מינייהו נקט וא"כ בהך חששא אף לאביי לא אתי שפיר דניחוש שמא מכר העבד ביום שכתב להעבד השיחרור ואז כשיוציאו שטרם שזמנם שוה יפסידו הלקוחות והכא העבד הוא מוחזק בעצמו כמוש"כ התוס' בגיטין (דף י"ז) ד"ה מפני מה דלכך תקנו זמן בשטר שחרור דפעמים שהי' אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו שחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר שלך קודם לשיחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד עי"ש והוא דקדוק חזק כמוש"כ:

ונראה דהתוס' ס"ל דליכא כלל הך חששא דשמא מכר העבד עצמו וכמוש"כ לתרץ קושיית השיטה מקובצת בתשובת רעק"א (סי' ר"כ) דהחששא הוא רק ללקוחות שלא באחריות ובעבד אם מכר העבד לאחר ובאמת הי' משוחרר נמצא שמכר לו בן חורין והוי מין אחר ולענין זה אף שלא באחריות צריך להחזיר לו מעותיו ולא מפסדי הלקוחות ודו"ק:

ואם נמצא ביד המלוה שובר על אחד משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כת"י הלוה. בש"ך הכשיר כשהוא כת"י הלוה והביא הירושלמי דפריך והתניא שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע. הא נמצא פרוע מאי כדון אמר ריב"ב תיפתר כגון הדא דייתקי שאין אדם מצוי לפגם דייתקי שלו נמצא דהא דסימפון היוצא מיד מלוה אינו אלא כמשחק. ופסול אינו אלא כשכתוב על שטר הלואה ולא על שטר מתנה עי"ש:

ובזה י"ל כוונת המהרש"א בב"מ (דף כ') שכתב אהא שכתב רש"י שם והכא במלוה עסקינן מדקתני מצא שטר בין שטרותיו כו' וכתב המהרש"א ור"ל בהלואה שנעשה בו הסימפון. ורבים עמדו מה בעי בזה המהרש"א ועיין מהר"ם שיף. ולפי המבואר א"ש דלכאורה מאי פריך מהא דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות דילמא מיירי בסמפון דמתנה דמהני כהירושלמי דאין אדם עשוי לפגם דייתקי שלו וצ"ל כמוש"כ השיך (ס"ק נ"א) דמשמע לי' להש"ס דמיירי בכל שטרות. לזה כתב רש"י דקאי ארישא מצא שטר בין שטרותיו דמבואר דמיירי בהלואה כפירש"י במתניתין שם. דמצא שטר בין שטרותיו ביד שליש וזה בשטרי הלואה שיש בין מלוה ללוה שפרע מקצת ומשלישן משא"כ בשטרי מתנה אין דרך להשליש. וא"כ ה"ה סיפא דאם יש עמהם סמפונות מיירי בהלואה. וזהו שכתב המהרש"א דמש"כ רש"י והכל בהלואה שלא לפרש במלוה אלא ר"ל במלוה והיינו בהלואה וא"ש ודו"ק:

עוד י"ל הא שכ' רש"י והכא במלוה עסקינן היינו במלוה והוא דק"ל מאי פריך אהא דסמפון היוצא מתח"י המלוה פסול מהא דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות דילמא מיירי המתניתין ביורשים משא"כ במלוה דטוען ברי. ולזה פי' דבמלוה עצמו עסקינן מדקתני מצא שטר בין שטרותיו דהוא במלוה עצמו וה"נ סיפא דיש עמה סמפונות. ועיין ש"ך לקמן (ס"ק ס"א) מה שמחלק שם בי מלוה ליורשים בזה עי"ש:

בתומים סימן זה הביא קושיא לשיטת התוס' בסנהדרין דקטן לית לי' זכי' כלל א"כ מאי פריך בב"ב (דף קכ"ז) יכיר למה לי הא אי בעי למיתב לי' במתנה וכו דילמא אחא קרא היכא דאמר על בן קטן שהוא בכור. ותי' בנתיבות דיכול להקנות לאחר ע"מ להקנות לקטן לכשיגדיל דקני ע"מ להקנות מהני אפילו למי שלא בא לעולם כמבואר בנדרים (דף מ"ח) ויש לומר דלא ניחא להו בתירוצו משום דבנדרים (דף מ"ח) איתא א"ל רבא לרב נחמן והא מתנה בית חורין דקני ע"מ להקנות הוא. ולא קא קני משמע דסבר כפומבדיתא שם דקני ע"מ להקנות לא קני והרי בב"ב פריך