אורח משפט רל

שמוציא מיד מן הלקיחות וגם משום שלא באחריות שיפסידו לגמרי. [וכן משמע מפרש"י בסוגיא דמצא שע"ח דחששא דפסידא דלקוחות הוא משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי ע"ש] אבל היכא דלא שייך זה. שלא יהא ההפסד לגמרי או שאין ההפסד מיד ואינו אלא חששא בעלמא הוי כספק ספיקא שמא לא מכרה. ואפילו מכרה שמא לא יבוא לידי פסידא ותרי חששא שמא מכרה ושמא יבוא לידי פסידא לא חיישינן. ומעתה גם בחששא דבע"ח. דשמא יש לו בע"ח ושמא יבוא לידי הפסד לא חיישינן בזה לקנוניא. ולא חיישינן לקנוניא אלא באומר שטר אמנה בבא לחוב לאחרים בפ"ב דכתובות (דף י"ט) שהבע"ח לפנינו וע"כ שפיר חיישינן לקנוניא ולפ"ז בשט"ח שאין בו אחריות והלוה מודה. ובע"ח שלו באים לגבות ממנו דהם קמן חיישינן לקנוניא דההפסד מיד הוא והוי דומיא דלקוחות:

וכסברא הנ"ל דלתרי חששי לא חיישינן. מבואר ברשב"ם ב"ב (דף מ"ו) אהא דאמרינן שם ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי והא ליכא למימר דלכך נתכוין הערב דניחא לי' שיהא שדות הרבה ביד הלוה שאם חייב הלוה עדיין לבע"ח אחר שיגבה תחילה קרקע האחרת ויגבה הערב קרקע השנית ונוגע בעדותו הוא ליכא למימר הכי דכולי האי לא חיישינן שמא לא יפרע הלוה בזמנו ואת"ל לא יפרע שמא יבוא מלוה אחר ויגבה ואח"כ יבוא מלוה זה ויפרע ממנו שני חששות לא חייש. והלכך לאו נוגע בעדות הוא ע"כ. ומעתה גם אנו נאמר כן כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא דאנו רוצים לפסול הודאתו מטעם נוגע וקנוניא קא עביד לשני חששות דאולי יפסידו הבע"ח שלו ואולי השטר פרוע לא חיישינן. ועיין יבמות (דף קי"ט) אבל לצרה אחריתי לא חיישינן והיינו דכל היכא דבעינן למיחש לא חיישינן אלא לחד חששא ולא לתרי חששות ועיין במש"כ לקמן (סי' ק"ד) בזה ובמהר"ם שיף י"ט עי"ש:

וזהו ביאור דברי התוס' בב"ב (דף מ"ד) ד"ה דלא הו"ל ארעא מעולם. הקשה מהר"ח דמ"מ ניחוש הכא דילמא אקני מטלטלי אגב קרקע והודה שיש לו מקרקע אעפ"י שלא הי' לו קרקע מעולם. ונראה דכולי האי לא חיישינן שמא שיקרו להודות ע"כ. והוא משום דהוי תרי חששי שמא אקני מטלטלין אג"ק ושמא שיקר להודות וכ"ה להדיא בבעה"ת (שער מ"ג ח"א) וז"ל חדא דילמא אודי דאית לי' מאי דלית לי' ואידך דילמא אקנינהו ניהלי' אגבן לתרי חששות ל"ח ע"כ וזהו כוונת תוס' ג"כ:

וראי' לזה דלא חיישינן לבע"ח מוקדם נ"ל מהא דאמרינן בב"מ (דף י"ז) א"ר אסי אמר ר' יוחנן המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק אי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן. א"ל ר"ז לר"א כו'. רב כהנא אמר כשחייב מודה. א"ה מאי למימרא מהו דתימא האי מיפרע פרעי' והאי דקאמר לא פרעתיו משום דקא בעי למיהדר ולמיזפא בי' זימנא אחריתי ולפשיטי דספרא חייש קמ"ל כו'. וכתבו התוס' בד"ה רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימא א"כ למה נקט הנפק במילתי' דר"י. וי"ל דנקטי' משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפי' כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא ע"כ. והנה לכאורה יש לדקדק מה זה דנקט הש"ס מהו דתימא האי מיפרע פרעי' והאי דקאמר לא פרעתי משום דחייש לפשיטי דספרא אמאי לא קאמר משום קנוניא כמוש"כ התוס' באין כתוב בו ביום. אלא דאין זה קושיא דבנמצא כתוב בו ביום לא שייך חששא דקנוניא לגבות מלקוחות ממנ"פ. דאם הלקוחות קנו קודם יום כתיבת שטר זה פשיטא דגם אם האמת אתו שלא פרע לא יכול לגבות מהם כיון דקנייתן קדמה להלואתו ואי קנו בו ביום לדידן דאין כותבין שעות אלא בירושלים כדאיתא בכתובות (דף צ"ד) בלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות דהלקוחות יחמרו קנייתנו קדמה להלואתך והם מוחזקין. וכמבואר סברא זו במהרש"א בכתובות שם. ואין לומר דמודה כעת כדי שימכור למחר ונמצא דהלואה קודם ויטרוף מלקוחות קנוניא כזו לא שמענו. וע"כ שפיר קאמר הגמ' משום פשיטי דספרא ולא משום קנוניא:

אך אכתי קשה דנהי דלא חיישינן לפסידא דלקוחות מ"מ ניחוש לפסידא דבע"ח ולכך מודה לזה שחייב כדי לעשות קנוניא עליהם דלא ליגבו כל החוב דגם אם לוו באותו יום הא בשני שטרות היוצאין ביום אחד מבואר בכתובות שם דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני ומבואר בראשונים שם דבהלואה גם לשמואל ס"ל יחלוקו. ועוד דגם אם לוו מקודם יום זה שנכתב השטר לא יוכלו לגבות כל חובן דהא דעת כמה רבוותא דאין קדימה לגבי בני חורין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט הש"ס הך חששא דפשיטי דספרי ושביק חששא דקנוניא. א"ו הוא הדבר אשר כתבנו דלא חיישינן לזה וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"ל שהקשה בהא דאמרינן בב"מ (דף י"ט) מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מידה יחזיר לבעל ניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ובין כך זבנא לכתובתה בטובת הנאה ואתא בעל ומפיק מלקוחות שלא כדין וקאמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול והקשה מהרש"ל דילמא חייבת לאחרים וא"כ משועבדת מדר' נתן דלא מהני מחילה. אבל לפ"מ שכתבנו א"ש. דמשום שמא חייבת לאחרים לא שייך קנוניא משום דהוא תרי חששי שמא יש לה בעלי חובות וגם אם יש לה שמא יפסידו ולכן לא חיישינן לזה:

סעיף י"ד המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפי אומר הנותן או המוכר שיתנהו למקבל או ללוקח לא יתנו לו. הנ"י בב"מ (דף י"ט) הקשה איך חיישינן במתנת בריא שמא כתב לאחר ועתה חוזר בו נחזי בשטר אם הוא הקנאה הא לא מצי הדר בי' ובשטר דלאו הקנאה הא לא כתבינן עד דחזו דמסרי קמייהו עכ"ל הרנב"ר. ותמה ע"ז המהר"ם שיף הא אמרינן להדיא כיון דנפל איתרע וחיישינן לאקרי וכתב. ועי"ש מה שתי' בזה ב' תירוצים ובשיטה מקובצת מביא בזה באריכות לשון הר"ן ז"ל וז"ל. ואי דאמרינן דחיישינן לאקרי ליתא דודאי למסקנא דחיישינן לקנוניא תו לא צריכין לומר דחיישינן לאקרי. וכתי' הא' במהר"ם שיף שם בזה. וכמוש"כ התוס' כם (דף ט"ז) ד"ה אעפ"י דמאן דאית לי' טעמא דקנוניא סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו או אקרי וכתוב לא אמרינן ע"כ הרי להדיא דמאן דאית לי' טעמא דקנוניא לא סבר להא דאקרי וכתוב וכמו דקאמר שם (דף י"ג) ליכא למיחוש דאקרי וכתוב:

אמנם הא דמסיק הר"ן שם דבמכר ומתנה אין צריכין העדים לחוש לכתחילה שמא ימכור בנתים דמילתא דלא שכיחא הוא גם לשמא ילוה בנתיים לא חיישינן דמ"מ גזל גמור לא הוי, אף שבאמת המלוה מוקדם לקנייתם משא"כ בשט"ח אם יטרוף לקוחות שלא כדין הי' גזל גמור לפיכך צריכין העדים לחוש אף לכתחילה אבל בנפל חיישינן אף במתנה עכ"ל. הנה הפוסקים (בסי' רל"ח) חולקין על זה עי"ש בזה בב"י. אלא גם בשטר מכר בעינן שטר הקנאה:

סעיף ט"ו נשבע שפרע וילך לו לפ"מ דמבואר לקמן (סי' פ"ב) בש"ך דאפי' לאחר שבועה א"צ להחזיר שטר ואם מקיים אח"כ גובה בו א"כ נם כאן אם מקיים אח"כ גובה בו. אלא דלא נתבאר איך יעשה כאן דאם יחזיק השטר המלוה אולי יקיים אח"כ ויגבה כולו ואי יתנו ללוה דילמא מקיים אח"כ. ומצאתי לשיטה שם בב"מ פ"ק שכ' דישליש השטר. ותמיהני מסתימת הפוסקים בזה:

סעיף ט"ז המחזיר שטר שמן הדין לא הי' לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו. התוס'