אורח משפט רכט

סימן סב ואפילו אלמנה. עיין שיך (ס"ק ו') שכתב בשם הרמב"ם ז"ל באומרת שאחרים נתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אינה נאמנת ואם אומרת שהבעל נתנה לה נאמנת. והקשה דתהא נאמנת לומר שאחרים נתנו לה במגו שבעלה נתנו לה. ותי' דהוי מגו במקום חזקה דכיון שנושאת ונותנת בתוך הבית מסתמא כל מה שבידה מבעלה בא ולא ממקום אחר ותמה עליו הב"ש באהע"ז (סי' צ"ה) הא קי"ל דמגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא כו' וה"נ היא מוחזקת בנכסים שתח"י ע"ש כמו שהבאנו לעיל. ולק"מ דלפי דבריו הי' לו להקשות כן על פיסקא דהרב לקמן (סי' צ"ט) במי שהוא חייב לאחרים אינו נאמן לומר על מטלטלים שבידו שהם פקדון מאחר אף דיש לו מגו משום דהוי מגו במקום חזקה שכל מה שתח"י הוא שלו וקשה נמי הא מגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא וקולא לנתבע המוחזק וכקושיית הב"ש על השיך. אלא ע"כ צ"ל דאין כל החזקות שוות והך חזקה אלימא טפי וכמוש"כ התוס' בפ"ק דכתובות (דף ט') ובש"ך לקמן (סי' פ"ב) כה"ג עי"ש. או דבאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא מקרי מוחזקת דידה כיד בעלה וע"ז גופא אנו דנין אם חזקתה חזקה ושלה הן שממקום אחר באו לה. או של בעלה הן ואין חזקתה חזקה. וכבר כתב המהרי"ט (בח"א סי' קכ"א) דהיכא דספק במוחזקות גופא לא מהני המוחזקות עי"ש. ולפי דברי הט"ז דהוא מגו במ"ע לא הוי קושי' הב"ש]:

ובעיקר קושיית הש"ך דאמאי אינה נאמנת שאחרים נתנו לה במגו דבעלה נתנו לה נראה לתרץ עפמש"כ הש"ך לקמן (ס"ק ט"ו) באחד מן האחין שטוען ששאר האחין נתנו לו במתנה דנאמן מ"מ ביורשים לא טענינן להו כן. משום דלא שכיח שהאחין יתנו לו מתנה כ"ז שהם מתפרנסים ביחד. ואין חולקים בשום דבר ובמילתא דלא שכיחא כו"ע מודו דלא טענינן ליתמי עי"ש. וכבר כתב הר"ש הובא בכללי מגו (סי' פ"ב וכ"ה בסמ"ע סי' ק"ח ס"ק י"ז) דמגו דלא שכיח לא אמרינן, וע"כ לא מהימנא דאחרים נתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן במגו דבעלה נתנו לה משום דהוא מגו דלא שכיחא שיתן לה הבעל מתנה בעודה תחת בעלה וא"ש ודו"ק:

(רמ"א אם ידוע כתב השיך (בס"ק י') דבאשה הנושאת ונותנת תוך הבית אפי' יש לה מגו דהיתה יכולה ליתן לאחרים אינה נאמנת. ונראה הטעם כיון דחזקה שהנכסים של בעלה הן הוי מגו במקום חזקה. וכמוש"כ הש"ך לעיל (ס"ק ו') עי"ש. וק"ל ע"ז לפמש"כ הר"ן בקידושין פ' האומר דהא דלא אמרינן מגו במקום חזקה היינו במגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהי' יכול לומר כתבו גט סמוך למיתה ע"ש הרי דמגו דהי' יכול לעשות מעשה מהני גם במקום חזקה וא"כ אמאי אינה נאמנת אם כתבה לאחרים. שמה שתחת ידי' הוא של אחרים הא יש לה מגו דאי בעיא נתנה לאחרים ואי משום דהוי מגו במקום חזקה שהנכסים של בעלה הן. הא מגו כהאי דבידה מהני במקום חזקה. לכן נראה כהט"ז משום דהוא מגו במקום עדים דאנן סהדי שמה שתחת ידי' הוא של בעלה וכבר מבואר אצלנו בכללי מגו (סי' פ"ב) דבמגו דבידו לא מהני במקום עדים):

סימן סד שאל"כ הי' נאמן במגו דנאנסה. מכאן ק"ל על הסמ"ע לקמן (סי' ק"ח סקי"ז) שכ' דהא דנאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסה אף דנאנסה לא שכיח משום דהחזרתי הוי העזה משא"כ נאנסה ולכן אף דנאנסה לא שכיח מ"מ לעומת זה בנאנסה אינו מעיז משא"כ החזרתי ע"ש. וא"כ בכאן יתעורר קושיא הנ"ל אמאי נאמן במגו דנאנסה הא בין כך ובין כך אינו מעיז דגם אם טוען שאביהם חייב להם אינו מעיז ואפי"ה מהימן במגו דנאנסה דלא שכיחא ובמ"א יתבאר בזה:

סימן סה סעיף ו' המוצא שט"ח אע"פ שיש בו נאמנות אפי' הוא תוך זמנו ואפילו אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וז"ל הבעה"ת (ח"א שער נ"ב סי' ז') כיון דנפל איתרע שטרא דאי לאו דפרעי' מזהר זהיר בשטרי' כו' וכ"ת אכתי נימא אם איתא דפרעי' אמאי לא קרעי' תיכף שפרעו הא לאו מילתא היא דאיכא למימר ניחא לי' דלא למקרעי' עד שיראנו לעולם שפרע כי היכי דכי איצטריך ללות עוד מאחרים דלא לחזקי' לגברא דמסיק זוזי. וכ"ת א"כ לקרעי' קרע של ב"ד ולשבקי' איכא למימר דילמא איתרמויי הוא דלא איתרמי' לי' ע"כ. ולכאורה תמוה דל"ל להבעה"ת טעם זה דלכך לא קרע דרוצה להראות לבני אדם שהוא גברא דפורע הא להדיא אמרינן בב"מ (דף ט"ז) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעליו כו' ואי משום פרעון לא חיישינן דאם איתא דפרעיה מיקרע היה קרע לי' לשטרא כו' אלא אמר רבא כו' גבי שט"ח מאי איכא למימר אם איתא דפרעיה איבעי לי' למקרעי' לשטרא אימור אישתמוטי קא משתמיט לי' דא"ל למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' ע"כ. הרי להדיא דאמרינן דפרעי' והא דלא קרעי' משום דאישתמוטי קמישתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי'. והנה סברת הבעה"ת דילמא לא קרעי' משום דבעי להראות דגברא דפרע הוא למד כן בהא דשבת (דף ע"ט) דאמרינן שם ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו חייב. משפרעו פטור ר' יהודא אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו כו' רבא אמר דכו"ע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא בכותבין שובר קא מיפלגי ח"ק סבר כותבין שובר ור"י סבר אין כותבין שובר רב אשי אמר חפני שצריך להראותו לבע"ח שני דאיל חזי גברא דפרע אנא. הרי להדיא דסברת בעה"ת הוא כסברת ר' אשי ופסק כוותי' דהוא בתראי משא"כ רבא לשיטתי' דלית לי' שם סברת רב אשי דצריך הלוה לשטר להראותו לבע"ח שני לכן אמר בב"מ דאישתמוטי קא מישתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' וא"כ לפ"ז א"ש:

וכן מצינו בשבת (דף ע"א) שם במוכס המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רי"א משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו כו' רבא אמר מוכס גדול וקטן איכא בינייהו. רב אשי אמר מפני שצריך להראות למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא. אבל רבא לית לי' הך סברא ולטעמי' אזיל בזה:

סעיף ז' וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד החוב אם החייב מודה יחזור. עיין סמ"ע וש"ך מה שכתבו למה לא חיישינן שיש לו עור בעלי חובות וא"כ כי היכי דחיישינן לפסידא דלקוחות ניחוש לפסידא דבע"ח עי"ש. ונראה לתרץ עפמש"כ התוס' בב"מ (דף כ) ד"ה ש"מ דאין לחוש שמא מכרה אחר גירושין במעמד שלשתן. כי אחר גירושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשיוציא בעל השובר את שוברו שקדם היא צריכה לשלם ולא תרוויח כלום בקנוניא ואע"ג דגבי ערב לאשה בכתובתה ורוצה לגרשה תנן בפ' ג"פ (דף קע"ג) דידור הנאה אלמא דחיישינן לקנוניא אעפ"י שיתחייב הכל לפרוע לערב ולכך חיישינן לקנוניא לפי שאין לו במה לשלם. לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפילו מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהי' להם על הבעל יהי' להם על האשה. וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שמוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי עכ"ל מתבאר מזה דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות. הוא משום