אורח משפט כב

ולהנ"ל:

יש לפרש אם אקח מועד היינו הכינופיא מלשון ועד:

נטל רשות וכו' הרמב"ם (פ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ט"ו) מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ר"ג ונתן לו רשות או שטעו ב"ד ונחנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום. עד שיהא ראוי שהמקדיש בעלי מומין למזבח אין הקדושה חלה עליו ע"כ וכתב הכסף משנה על מש"כ רבינו שהוא כמקדיש בע"מ למזבח האריך המהרי"ק ואין הספר הזה מצוי אצלי כעת לעיין בו מש"כ בזה. ונראה דבזה מבואר הא דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך לא תטע לך וכו' לא תזבח כו' שור או שה אשר היה בו כל דבר רע דסמך אזהרה דהמעמיד דיין שאינו הגון הוי כבע"מ למזבח. ובספרי דרש מאשר יהיה בו מום שהיה בו מום מעיקרא וא"ש הסמיכות אזהרה דזובח מום למינוי שופטים. ובזה יתבאר הא דאיתא במ"ר שם שש מעלות היו לכסא והיה כתוב בהם לא תטה משפט. לא תכיר פנים. לא תקח שוחד. לא תטע לך. לא תזבח ע"ש במדרש. והדבר תמוה מאי שייכות דלא תזבח למשפט ולהנ"ל א"ש להורות דהמעמיד דיין שאינו הגון כאילו מקריב בעלי מומין לגבי מזבח. ומזה כתב הרמב"ם גם למקדיש בעלי מומין בנתנו רשות לשאינו הגון ואתי שפיר. שוב מצאתי במהרי"ק שורש קי"ז שכוונתי לדעתו בזה:

ועוד ראי' להרמב"ם מהא דירושלמי בפרק קמא דהוריות הובא בהתוס' שם (דף ד) בממזר כשעברו ומינו אותו ומאחר דאינו ראוי להוראה נעשה כאבן עכ"ל אלמא דלא מהני בדיעבד גם כן:

סימן ד. אבל תפיסה בעלמא שתופס למשכון. מהיש"ש פ"ג דב"ק מבואר דיכול לעכב פקדון אפילו לכתחלה כדי להציל ממון שלו והקצוה"ח כתב עפ"י הזוה"ק פ' במדבר דאיסור יש בזה וכבר קדמו הרדב"ז בתשובה ח"ג (שאלה תפ"ה) דאין ראוי לעכבו ואם עיכב לא נקרא איש אמונים ואינו הולך בדרכיו ית"ש ע"ש בזה:

סימן ה סעיף א אסור לדון בשבת ויו"ט. נראה דאפילו לצורך השבת כגון על מיני מאכלים שהוא צריך לשבת אין דנין וראי' לזה מהא דאמרינן בנדרים (דף ע"ז). אהא דנשאלין לנדרים שהן לצורך שבת סבר ר"י למימר נשאלין לנדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא. מ"ט דמתחזי כבי דינא. א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה לא מתחזי כדינא. אלמא דגם לצורך שבת אי מתחזי כדינא אין דנין. ומכ"ש אי הוי דין ממש דאין דנין אפילו לצורך שבת. ועוד ראיה מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ו) בכור שנפל לבור ר"י אומר אם יש בו מום ירד מומחה לבור ויעלה וישחט ואם לאו לא ישחוט רש"א כל שאין מומן ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן. ופירש"י שם משום דהוי כדן דין. והרי החם לצורך יו"ט ואפ"ה אין רואין ביו"ט. משום דהוי כדין וש"מ דאין דנין לצורך יו"ט ג"כ:

ולהזמין בשבת שיבוא לאחר שבת הנה לקמן בע"ש דאין דנין וכן בניסן ותשרי דאין מזמינים לשאינו בן עיר ביאר באי מזמין לאחר מיכן וכאן בשבת לא ביאר משמע דאין מזמינין בשבת לבוא לאחר השבת. משום דאסור לדון אין מזמינין גם כן. אך מרש"י ב"ק (דקי"ג) ד"ה ביומי מבואר דאי לאו דמניעת הדרשה מזמינין בשבת ג"כ וצ"ל כמש"כ לקמן מאחר דבדיעבד דיניהם דין הוי דיינים להזמנה ג"כ והא דלא כתב בשו"ע זה משום דלא כתב אלא מה שנמצא מבואר להדיא בש"ס משא"כ בשבת דאינו מבואר. אבל באמת לדידן דלא שייך שימנעו לבוא לדרשה. מזמינין בשבח ג"כ:

וכתב התומים דלפ"מ שכתב הרמ"א באו"ח (סי' של"ט) לענין קידושין דבעת הצורך יש לסמוך ואפילו בכניסה לחופה יש להתיר כשאין לו אשה ובנים דהיא מצות פ"ו וא"כ ה"ה לענין דין בעת הרחק שעדים חולין בשבת ויו"ט ונוטין למות דמותר לקבל עדות אף דהוי כדין. ודוקא ב"ד הגדול שבאותה העיר דליכא דעדיף מינייהו. וכתב דאפילו לדעת המחמיר בקידושין ביו"ט אפילו אין לו בנים היינו משום דהתם יש להחמיר טובא דמלבד חשש שמא יכתוב. יש קונה קנין בשבת משא"כ כאן:

ואגב אורחין ראיתי לעמוד עמש"כ באבן העוזר דהא דאמרינן אין שבות במקדש היינו שבות אחד אבל היכא דאיכא שני שבותין גזרו ג"כ במקדש. וק"ל מהא שכתבו התוס' ביומא (דף י"ג) וכן בביצה דפריך בירושלמי אהא דכ"ג מזמינים לו אשה אחרת והרי קונין לו קנין בשבת. ומשני אין שבות במקדש. והרי הכא איכא שני שבותין שבות דמחזי כקונה קנין ושבות דשמא יכתוב לה כתובה. כמש"כ לעיל ואעפ"כ אמרינן אין שבות במקדש. א"כ מבואר דגם בשני שבותין לא גזרו במקדש וצ"ע:

והנה רש"י ז"ל בפרק משילין שם (דף ל"ז) ד"ה משום מקח וממכר כתב וז"ל דלמקח וממכר דמי שמוציא מרשותו לרשות הקדש. ומקח וממכר אסור מן התורה. דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. א"נ מקח וממכר אתי לידי כתובת שטרי מכירה. וא"ת הוי לה גזירה לגזירה. כולה חדא גזירה היא ע"כ. מתבאר מזה דללישנא קמא דרש"י ז"ל מקח וממכר איסור דאורייתא הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר. אבל ללשון שני של רש"י ז"ל מקח וממכר אינו אלא איסור דרבנן משום גזירה דשמא יכתוב. ולפי"ז דמקח וממכר אינו אלא משום גזירה שמא יכתוב היה נראה ליישב קו' הנ"ל שהקשיתי מאי משני דלכך קידש הכה"ג ביוה"כ אף דמחזי כקנין משום דאין שבות במקדש. הא איכא עוד שבות דשמא יכתוב. ושני שבותין גזרו ג"כ במקדש. די"ל דעד כאן לא גזרו שני שבותין במקדש אלא היכי דהשני שבותין הם משני שמות אבל הכא דאין מקדשין משום שמא יכתוב וגם הא דמחזי כקנין הוא משום דמקח וממכר אסור משום שמא יכתוב וכפירש"י דכולה חדא גזירה. וכיון דהוי משם אחד שמא יכתוב ע"כ הוי כשבות אחד. וע"כ לא גזרו במקדש. אבל ללישנא קמא דרש"י ז"ל דמקח וממכר איסורא דאורייתא הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל ועמש"כ לקמן סי' ע"ג בזה. וגם באמת משמע מן הירושלמי הנ"ל דמקח וממכר אסור מן התורה מדקאמר דמקדש ביוה"כ מחזי כקונה קנין. ולמה הוצרך לומר טעם זה אשר מקח וממכר גופא אינו אסור אלא משום שמא יכתוב. ולא קאמר הטעם דבקידושין גופא אסור משום שמא יכתוב. א"ו דמקח וממכר אסור מה"ת. וא"כ נקט הירושלמי חד מתרי טעמי ועיין בר"ה (דף כ"ט) שכ' רש"י ז"ל אהא דר"ה שחל להיות בשבת. דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. וקאמר הש"ס משום שמא יעבירנה ארבע אמות ברה"ר וכתב רש"י ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות במקדש. והרי התם איכא ג"כ שני שבותין. חדא הא דשמא יעבירנה ד"א ברה"ר. ועוד דתקיעה בעצמה הוי איסור דרבנן כמ"ש התוס' שם ד"ה רדיית הפת וכ"כ שם (דף ל"ג) ואעפ"כ במקדש היו תוקעין. ואולי רש"י ז"ל ס"ל דבתקיעה עצמה ליכא שום איסור כשיטת ר"ח שם. והתוס' דס"ל דאיכא איסור י"ל הא דלא גזרו במקדש כמ"ש הטו"א שם יעויי"ש. מיהו הא י"ל כמש"כ האבן העוזר דהיכא דהב' שבותין באים בב"א אז גם ביהש"מ גזרו מה שאין כן אם הב' שבותין בזה אחר זה. אף בשני שבותין לא גזרו וע"כ ניחא דהא שבות דתקיעה בשעת תקיעה ושבות דהוצאה ד"א ברה"ר אינו בשעת תקיעה ולכן לא גזרו בזה:

ובזה יש ליישב קושיית טו"א שהקשה בהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ב) דלולב וערבה אינו דוחה שבת בשאר ימים והא ערבה אינו אלא במקדש ואעפ"כ אסור משום גזירה דרבה. ולפי הנ"ל יש לומר דהתם איכא עוד שבות דטילטול כדאיתא