אורח משפט רכז

הא הוי דבר שאינו קצוב. וי"ל לפ"מ שכ' הלח"מ דדבר שאינו קצוב הוא משום אסמכתא והרי השעה"מ בה' מכירה כתב דבבנו לא שייך אסמכתא כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לכך פריך שפיר יכיר ל"ל וזה נכון:

ובזה ניחא מה שמקשים מההיא עובדא דר"ג וזקנים בפ"ק דב"מ עישור שאני עתיד למוד נתין ליהושע ומקימו מושכר לו דהא הוי דבר שאינו קצוב. וכן בפ' הזהב (דף נ"ח) ורמינהו השוכר את הפועל לשמור כו' בשקנו מידו דהא הוי ג"כ דבר שאינו קצוב. אי נימא דמשעת שאלה משתעבד דשמא יתייקר. אכן לפמש"כ לעיל דטעמא דדבר שאינו קצוב לא מהני הוא משום דדמי לאסמכתא והרי בהקדש מהני אסמכתא כמבואר (בסי' ר"ז) לכן גם דבר שאינו קצוב מהני:

ולפ"ז במתנת שכ"מ דמהני בי' אסמכתא כמוש"כ המרדכי בפ"ד דב"ק דכל עיקרו הוי אסמכתא אם ימות תנו עי"ש גם דבר שאין קצוב מהני ובמל"מ (פ"ת מה' זכי' ומתנה ה"ב) כתב בשם פוסקים אחרונים דמהני במתנת שכ"מ דבר שאינו קצוב וצ"ע דהא קיי"ל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ אבל לפמש"כ אחי שפיר:

עוד הקשו מהא דאמרינן בכתובות (דף ק"ב) מאי לאו כה"ג כו' דהא המקשה דלא אסיק אדעתי' הך דרב גידל ואפי"ה לא הקשה אלא לר"ל אבל לר' יוחנן ניחא אע"ג דהו"ל דבר שאינו קצוב כן הוא בראב"ד (פי"א ממכירה) ולפ"מ שנתבאר דטעמא דלא מהני דבר שאינו קצוב הוא משים אסמכתא א"ש בפשיטות. דע"כ הי' ניחא לר' יוחנן אע"ג דהוי דבר שאינו קצוב דהרי בב"ב (דף קס"ח) אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי במי שפרע מקצת חובו דאסמכתא קניא. ולא עוד אלא דלדידי' גם לר' יהודה אסמכתא קניא ולא אסור אלא משום דאסיר ליהנות ממון חברו וכדאמר בב"מ (דף קי"ז) עי"ש לכן לשיטתו מהני דבר שאינו קצוב ג"כ. ועיין בטור לקמן (סו' רל"ב) דגם מוחל בדבר שאינו קצוב לא מהני. וצ"ע בזה דהא להרמב"ם לא מהני אינו קצוב משום אסמכתא. והרמב"ם הא ס"ל דבמחילה לית בי' משום אסמכתא כמוש"כ הר"ן בנדרים (דף כ"ז) ויבואר במ"א:

הש"ך לקמן (סי' ע"ג) כתב בשם מהרש"ק דאם נשבע לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב גם הרמב"ם מודה דחייב לקיים שבועתו ועיין לקמן (סי' קל"ב) מש"כ בזה ובמל"מ (פי"א ממכירה) תמה עליו עי"ש:

והיכא דמנהג הסוחרים להקנות או למחול דבר שאינו קצוב כתב רדב"ז בתשובה (סי' קל"ו) דלכ"ע מהני. ועיין תשובת רש"ך (ח"א סי' ע"ה). וראי' לזה נ"ל מהא שכ' התוס' בב"מ (דף ס"ו) ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפי' לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בכל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן ודף ע"ד דקניא ע"כ. וכיון דהא דדבר שאינו קצוב לא מהני הוא משום אסמכתא וכמוש"כ הלח"מ (בפכ"ה ממלוה) בשם מהריב"ל וכיון דמנהגא מהני בשידוכין לאפוקי מאסמכתא ה"נ בדבר שאינו קצוב ולא דמי להא שכ' המרדכי בשבת פ' הבונה דבדבר שלא בא לא מהני מנהגא דהתם לאו בר קנין הוא כלל משא"כ הכא דבב"ד חשוב ודאי מהני בי' קנין ומש"כ המל"מ דבמכירה גם הרמב"ם מודה דמהני גם בדבר שאינו קצוב עיין מש"כ לקמן (סי' קע"ו) בזה:

והנה באו"ת הביא ראי' להרמב"ם מהא דאמרינן בגיטין (דף נ"א) תנאי היא דתניא אין מוציאין לאכילת פירות לשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם אמר ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזה והלא אין קצובין ופרש"י דעפ"י דין אינן גובין מלקוחות לפי שאינן קצובין. והקשו בתוס' דהא ר' חנינא לפרושי מתני' קאתי. ובמתני' קתני מפני תיקון העולם. לכן תי' דבאמת עפ"י דין גם מבני תרי לא גבי משום שאינן קצובין אלא דחכמים תקנו דמבני חרי מיהא גבי משא"כ לגבי לקוחות אוקמי אדינא עי"ש והוא תמוה דהרי טעמא דדבר שאינו קצוב לא מהני הוא משום דדמי לאסמכתא. וברמב"ם כתב זה אצל דיני אסמכתא. ור' יוסי הא אית לי' בנדרים (דף כ"ז) דאסמכתא קניא עי"ש:

אם ברבים מהני להרמב"ם בדבר שאינו קצוב לפ"מ דקיי"ל לקמן (סי' קס"ג) דדברי הקהל אין צריכין קנין א"כ ה"ה דדבר שאינו קצוב מהני ומצאתי להראנ"ח (ח"ב שאלה ס"נ) שכתב דמהני עי"ש בזה:

סעיף ג' לזון חבירו סתם. הבית אפרים (שאלה ע"ה) כתב בשטר שכתבו שנתחייב שמעון לזון את ראובן כמה שנים דעכ"פ צריך ליתן לו שלש שנים דלישנא דכמה שנים לטפוי' אתא ואפילו טובא משמע אלא דיד בעל השטר על התחתונה. ואינו יכול להוציא ממנו יותר משלש שנים אבל שלש צריך ליתן לו והאריך שם בראיות מן הש"ס בהאי לישנא דכמה עי"ש. וכן משמע מהא דב"מ (דף ס"ח) ושהינא כמה עדנין ומבואר בפרש"י שם בד"ה שפיר דמי. שלש שנים אלמא דכמה הוי שלש שנים:

ועיין יומא (דף פ"ז) אשריהם לצדיקים לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים וכו' אלא שעמד להם זכות אביהם. והרי הנותרים לא היו אלא שנים אלעזר ואיתמר ואפי"ה קאמר כמה אלמא דהלשון כמה הונח על שנים ג"כ. ובב"ח הגירסא הרבה בנים והוא כמו שאמר לקמן הרבה בנים היו לכנען. ועיין ברש"י כריתות ודף ב') ד"ה נזיר דהרבה לא שייך על שנים רק על שלשה והוא על דרך שאמרו בגיטין (דף מ"ו) לחד מ"ד וכמה רבים שלשה] וא"כ לא שייך לומר הרבה בנים היו לו שראויין לישרף כנדב ואביהוא והרי לא היו לו אלא עוד שנים. ואדרבא מזה ראי' לדברינו מדאמר לקמן בכנען הרבה ובבני אהרן קאמר כמה ש"מ דשנים שייך ג"כ כמה. וזה לא שייך לומר דהרבה הוא בצירוף נדב ואביהוא דמדקאמר כנדב ואביהוא משמע דכמה בלא צירוף:

וצ"ע בהא דסנהדרין (דף כ"ט) הרבה טענות וכו' ואינו מסיק אלא חדא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובמהרש"א פי' דאיכא עוד טענה דכל המוסיף גורע ואינו מספיק לדברי רש"י הנ"ל דלשון הרבה הוא שלשה. ואכמק"ל ובבכורות (דף מ"ג) גבן שיש לו גבינין הרבה ופרש"י שתי גבות. אלמא דגם לשנים שייך הלשון הרבה. ובחולין (דף קל"ה) וכמה מרובה ב"ש אומרים שתי רחילות כו'. ודוחק לומר משום דקתני תני מרובה ג"כ ובמ"א יבואר:

(שם ברמ"א) ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס ועיין רש"י כתובות (דף ק"ו) וגיטין (דף ס"ה) ושם (דף י"ב) דמזונות הוא כדי חייו ופרנסה הוא שאר צרכי הגוף לבוש וכסות וכן השיגו התוס' בב"ב (דף קל"ט) על פרשב"ם שכתב בהדי מזונות פרנסה דמזונות היינו אכילה ושתי' ופרנסה היינו צרכי הנישואין והביאו מהא דכתובות (דף ס"ח) מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וקתני נמי הבנות ניזונות ומפרנס' ומסיימי דכן מוכח בכמה דוכתי דתרי מילי נינהו עי"ש. ושם (דף קל"ט) אין הגדולים וכו' כתב הרשב"ם בעצמו כן. ונראה פשוט דאם אמר אפרנס גם מזונות בכלל דמצינו דמזונות נקרא פרנסה בכמה דוכתי כמו בכתובות (דף ס"ז) יתום ויתומה שבאו להתפרנס ופירש"י מזונות [והרשב"א פי' דמיירי בכסות] ושם (דף ס"ח) הבנות ניזונות ומפרנסת כו' מאי לאו אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה לא אידי ואידי פרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ושתי' והא בלבושא וכסותא. ושם (דף ק"ז) ברש"י ד"ה ומפרנסת מזוני אית לה. ובהא דעמד ופירנס את אשתו עי"ש וסיכה (דף ל"ט) וימן המלך ויפרנס המלך ובברכות (דף ל"ג) מתוך שהיא פרנסה ובתענית פ"ק גשמים היינו פרנסה ובפ"ק דב"ב פרנסני אין בודקין אותו דלמלבוש בודקין אותו ועוד שם בעובדא דאשה פרנסני עי"ש וביבמות (דף ס"ו) ברש"י ד"ה פרנסה. ובמ"ר ויקרא (פי"ט ושם פל"ה) הרי להדיא דמזונות נקרא פרנסה. וברש"י ב"מ (דף מ"ו) כל צורך סיפוק קרי פרנסה עכ"ל. וא"כ נתבאר מזה דאם אמר אזון אין שאר צרכי הגוף בכלל משא"כ