אורח משפט רכג

רבית דאיכא משום ל"ע. כמבואר בב"מ (דף ע"ה) ה"נ איכא בלוה משום לפני עור דומיא דרבית שם. משא"כ להירושלמי בפ"ב דכתובות דמותר לחתום אלא דאסור לקיים וע"כ משום דהלוה מאמינו והשתא ליכא איסור אין בזה משום לפני עור ה"ה דבלוה ליכא משום לפני עור:

וי"ל דר"י אמר רב דס"ל שם בכתובות דהאומר שטר אמנה אינו נאמן ומשום דעדים אין רשאין לחתום על שטר אמנה. לשיטתי' אזיל דאמר בב"מ (דף ע"ה) דהמלוה לחברו שלא בעדים איכא משום לפני עור. דשמא יבוא לאיסור ה"נ אין רשאין לחתום על שטר אמנה שמא יבוא לאיסור [ורב דס"ל בירושלמי דמותר לחתום צ"ל דאמוראי אליבא דרב או כמוש"כ תוס' בכ"ד ביבמות (דף ע"ג) ובכתוב' (דף ק"ב) דמירושלמי לבבלי אין זה סתירה דמצינו כיו"ב]:

ובזה י"ל הא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) שאל ר"ל את ר' יוחנן זו ששנוי' במשנת בר קפרא כו' אם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא שמכרתי לך ולא נתת לי דמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר לימא ר"מ היא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא רבנן א"ל לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו והא מיפלג פליגי דתנן אינן נאמנין לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א נאמנין א"ל אי עדים אלימי ומרעי שטרא איהו כל כמיני' ופרשב"ם והכא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דאמר לוה כתבתי שטר זה אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא. דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא. דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן ליכתוב כו' ע"כ. וי"ל דר"ל דשאל לר' יוחנן לשיטתו דס"ל במלוה מעות שלא בעדים דליכא לפני עור מאחר דליכא איסורא השתא. וא"כ גם עדים יכולים לחתום על שטר אמנה וא"כ ליכא מנו במקום עדים כלל בזה. מיהו י"ל דאפילו אי נימא דמלוה שלא בעדים ליכא איסור מאחר דאכתי לא עביד איסורא מ"מ בשטר אמנה דאיסור דאל תשכן נאמר תיכף על המלוה איכא לפני עור משום איסורא דמלוה. וכן כבר מבואר בתוס' ע"ז (דף כ"ב) ד"ה ותיפוק לי'. דאפילו באיסור דרבנן איכא צ"ע עיי"ש בזה. [והא דלא כתבו הפוסקים כאן דאסיר להשהות שטר אמנה הוא משום דכ"ש הוא משטר פרוע כדאמרינן בכתובות שם מאן דמתני שטר פרוע כש"כ שטר אמנה לכך לא כתבו כאן דין זה מרוב הפשיטות בזה]:

מיהו העיקר נ"ל דליכא לפני עור בלוה מהא דכתב רשב"ם בב"ב (דף קנ"ד) איהו כל כמיני' דמגו במקום עדים הוא. דעדים לא חתמי אעולה ותיפוק לי' דאיהו עצמו קעביד איסורא דל"ע וגם קיי"ל (בסי' מ"ו) דנאמן לומר אמנה במגו דמזויף ואי איכא איסורא. הא במקום שמשים ע"ר לא מהני מגו כמבואר בכללי מגו. והוי כעדים דלא מהימני לומר אמנה אף דאית להו מגו באין כת"י יוצא ממקו"א. א"ו דליכא איסורא מאחר דהימני'. ול"ד לעדים דהם אינן רשאין לעשות כן. מאתר דאיכא נפ"מ למשועבדים. ובפרט לפ"מ דמשמע בריטב"א מגילה (דף כ"ח) דהא דאסור להלוות לחברו שלא בעדים אפי' איסור דרבנן ליכא. דאינו אלא כהא דאסור לאדם שיעשה שותפות עם נכרי. דאינו אלא חסידות בעלמא והוא שלא יעשה חברו איסור. אבל לא שנימא שלא יבוא לאיסור שיעשה חברו בקום ועשה. שאפי' חסידות ליכא ואף דשטר גרע מ"מ התם בשוא"ת. אבל הכא אם יעשה אינו חושד אף שיש לו שטר מ"מ כל אגב גבי' בעי. ואינו אלא שמא ישכח או שכיב ונפל קמי יתמי משא"כ התם תיכף רוצה לכפור וכמוש"כ לקמן (סי' ע') בזה. ואמנה במקצת איכא ע"כ משים אל תשכן וגו' כמבואר בסמ"ע (סי' פ"ד) עיי"ש:

ואי איכא איסורא בפורע מקצת בלא עדים ובלא שובר משים לפני עור כמו במלוה. לא מצינו בשום מקום איסור בזה. א"ו דיש חילוק בין שוא"ת לקים ועשה. דלהא לא חיישינן שמא יתבענו שנית במאמינו משא"כ עדים איכא איסורא אף במקצת אמנה כמוש"כ הסמ"ע (סי' פ"ד ס"ק י"א) א"ו דעדים שאני מלוה ובלוה ליכא איסורא וה"ה לכולו אמנה דליכא איסורא ללוה בזה:

ואין לומר דה"ט דחששו רז"ל שלא להלוות בעדים ולא חששו לפרעון שלא בעדים משום דאמרינן בב"מ (דף ל"ה) לוה מקיים בי' במלוה תומת ישרים תנחם. ומלוה מקיים בי' בלוה וסלף בוגדים וגו'. עיי"ש דיש לו למלוה נאמנות יותר מלוה דלא מצינו דנתנו חז"ל נאמנות למלוה יותר מלוה ואפשר לומר מאחר דהלוה מחזיק את המלוה לנאמן לא הטילו איסור שלא לפרוע בעדים דלא יזהרו בזה והעיקר כתי' ראשון בזה. גם משום שלא תנעול דלת בפני לוין לא רצו לעשות איסור בזה. ועיין בש"מ ב"מ (דף י"ג) בד"ה לא חיישינן לפרעון ולקנוניא וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה א"נ דילמא קנוניא על בע"ח עביד שלא יגבה מאותן שחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא שיגבה מלקוחות שלא כדין לא חיישינן עכ"ל ע"ש בזה:

נתבאר מכ"ז דא"א לומר דאיסורא ללוה שלא לחת שטר אמנה משום מלוה שלא בעדים שמא יכפור. אלא י"ל שאיכא איסורא דלפני עור שמלוה קעביד איסורא דאל תשכן ולהירושלמי אינו עובר אלא לאח"ז שהבטיחו ללוה להלות ואינו לוה כמוש"כ הק"ע שם. לכן מותר לעדים לחתום. משא"כ אליבא דידן. דעדים אסורין לחתום ודאי המלוה קעביד איסורא כשמקבל שטר כזה משום אל תשכן וא"כ שפיר י"ל דאיכא איסור ל"ע בלוה. ומש"כ בס' הנ"ל דלכך קיי"ל (בסי' פ"ב) בלוה שטוען אמנה דלא מהימנינן לי' ולא מהימן במגו דפרוע א"ו דאיכא איסורא דל"ע:

והיכא דמשים עצמו רשע לא מהימן במגו כבר הוכחנו דלוה נאמן אמנה במגו דמזויף. ושאני התם דלא אמרינן מגו לחייב שבועה כמוש"כ בגדו"ת וכמוש"כ (בסי' פ"ב) להוכיח מזה כהגדו"ת עיי"ש וע"כ משום ל"ע לא שייך א"א מע"ר דלאו כ"ע ידעי והוי כשוגג. ואין לומר דלכך ליכא ל"ע מאחר דללוה ליכא איסורא ודמי לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה שכ' התוס' בב"מ (דף י') דלישראל ליכא לפני עור ול"ד לרבית דללוה איכא ל"ע משום דהתם האיסור נאמר על שניהם משא"כ הכא דאל תשכן לא נאמר אלא על המלוה. דשאני החם דלישראל אינו במציאות כלל האיסור גרושה משא"כ הכא אי הוא הי' המלוה יש בו איסור שייך ל"ע ג"כ:

אולם יש לחקור אמאי משהה שטר פרוע משמע דתיכף איכא אל תשכן משפרע לו הלוה וכן שטר אמנה. והרי אמרינן התם בכתובות (דף י"ט) אר"א ספר שאינו מוגה עד ל' יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו. משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה. ומאחר דאל תשכן אין פחות מל' יום. א"כ גם בשטר אמנה ופרוע נימא כן. דאין פחות מל' יום ובשלמא למערבא שם בכתובות דאמרי אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע. א"כ שטר אמנה האיסור תיכף כשמקבל המלוה השטר דהרחיקהו משמע תיכף. אבל שטר פרוע דהוא משום אל תשכן נימא דאין האיסור אלא לאחר ל' יום [יש לומר הא דשלשים יום הוא מדכתיב אל תשכן שלא יהי' אלי שהוא ל"א יום. ועד ל' יום מותר. ושוב אח"ז מצאתי במעיו"ט ריש הלכות קטנות שכ' כן]:

ולפמש"כ דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן הם אמרו בשטר פרוע דהאיסור בתחילה משום שמא שכיב ונפל קמי יתמי ומה גם דבידו להשיב אח השטר תומ"י משא"כ בספר דאין בידו לתקן וצריך מגיה ברוב פעמים ונתנו לו זמן ל' יום כמו כל זמן ב"ד שהוא ל' יום. משא"כ להריטב"א דמשמע מאל תשכן דאין שכונה פחות מל' יום א"כ שטר פרוע נמי כן:

אמנם לפמש"כ הריטב"א וז"ל מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה פי' ואין שכונה פחות מל' יום ע"כ אלמא דמל' יום ואילך האיסור אם הוא משהה שלשה ימים דאין שכונה פחותה מג' ימים. א"כ ה"ה