אורח משפט רכב

גרע ממפקיד שיכול ליקח מהנפקד ולהפקידו במקו"א וחשדא כמו הא דגיטין (דף נ"ט) לא שייך בזה:

ובשו"ת הרשב"א (ח"ד שאלה ס"א) כתב דשליש הוא דרך הקנאה כמו הא דב"ב (דף פ"ה) ברשות המופקדים אצלו עד שיקבל עליו או שישכור מקומו וה"נ זכה בו השליש למי שהושלש עיי"ש וא"כ משמע מזה דלא מהני חזרה וי"ל דמיירי שאמר זכה לכך קנה. ואם שניהם משלשין ואמר לשליש תן לפלוני כיון דהוי במ"ג קנה דמ"ג קונה וכיוצא בזה במרדכי פרק החולץ (סי' כ"ד) עיי"ש:

ובעכו"ם שליש מאחר דהאמינו מהני כמו בעדות (לעיל סי' כ"ב) והא דמהר"ם מינץ שהובא בבה"ט לקמן (סי' קל"ח) מיירי בנפקד ולא בשליש וזכה לא שייך בי' דאין שליחות לעכו"ם לכן לעולם מהני חזרה דגם בנאמן עלי אבא קודם שהעיד מהני חזרה כמבואר (לעיל סי' כ"ב) אך אם כבר העיד אינו יכול לחזור בו כמו בנאמן עלי אבא כנ"ל בזה. ושוב ראיתי דהרשב"ש בתשובה (תס"ב) כ' דאפילו אם העכו"ם נאמן ג"כ ולענ"ד נראה כמוש"כ:

ובעיקר הדבר דקצוה"ח ונתיבות אם המשליש יכול לחזור מנאמנות השליש כבר הקדימם בכנה"ג בהג"ה בית יוסף (אות ב') שכתב בשם הבני שמואל דמהגהות מרדכי דפ"ק דמציעא שחילק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דאפילו קודם מעשה אינו יכול לחזור וכנה"ג השיג מתשו' הרשב"א שכ' שכל שלא אמר זכה בשביל שנינו יכולין לחזור בהם ובודאי קודם שעשה המעשה. וכמו שנתבאר בזה. ואם הושלש עבור בע"ח לפ"מ דקי"ל (בסי' קכ"ה) דבחוב הולך כזכי דמי אז שפיר השליש נאמן בלא זכי' ג"כ:

סימן נז סעיף א' אסור להשהות שטר פרוע בכתובות (דף י"ט) במערבא אמרי משמי' דרב אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע ועיין מהרש"א בפרק בתרא דיומא דעול אינו בגלוי עיי"ש. והכא מבואר בתוס' וראשונים און מעיקרא הוי שקר. ועולה אמת מעיקרא אבל אח"כ נעשה שקר. וזהו אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים דמעיקרא שקר ודבר שבגלוי הוא. וכדאמרינן בנדה (דף מ"ב) מה ידיו מאבראי ולכן כתיב אם און בידך פי' דשטר אמנה ושטר פסים שהוא דבר שבגלוי הרחיקהו. ואל תשכן באהליך עולה שהוא דבר שבסתר מאחר דמעיקרא אמת הי' ואינו ידוע מהפרעון דשטר קלא אית לי' אבל לא הפרעון ולכן כתיב בזה באהליך שהוא דבר שאינו בגלוי וידוע ואיכא אל תשכן בזה:

ובזה יתבאר היטב הא דבאון הקדים הפעולה לאזהרה ובעולה הקדים האזהרה להפעולה דבאון דגם מעיקרא און. שפיר קאמר אם און בידך הרחיקהו. משא"כ בעולה דמעיקרא אמת. לכן אמר אל תשכן מה ששכן אצלך בהיתר עד הפרעון אל תשכן עולה לאחר הפרעון וזה נכון:

ואם אינו רוצה להחזיר כו' ומנדין אותו והוא משום לאו דדברי קבלה דאל תשכן באהליך עולה כמו דמבואר בכל הפוסקים. ונ"ל דאף דיש מי שסובר דד"ק כד"ת דמי וכמו שהארכתי (בסי' ל"ד) בזה מ"מ האי איסורא אינו אלא איסור דרבנן גרידא. ואינו אלא אסמכתא בעלמא לפ"מ דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. ופריך והא כי כתב לה אתורף הוא דכתב אלא אימא משום שנאמר וכתב לה לשמה. אלמא דאי אמרינן שנאמר. הוא דאורייתא אבל משום שנאמר. אינו אלא מדרבנן ומה"ט ביארתי הא דמבואר ברמב"ן פ' אמור והובא בכס"מ (פ"ה מה' כלי המקדש) דהא דכ"ג אינו יוצא כשמת לו מת אינו אלא מדברי סופרים. וקרא דמן המקדש לא יצא אינו אלא אסמכתא בעלמא. משום דאמרינן בסנהדרין (דף י"ח) מת לו מת אינו יוצא כו' משום שנאמר ומן המקדש לא יצא. ומדקאמר משום שנאמר ולא קאמר שנאמר אינו אלא אסמכתא בעלמא ומשום גזירה. ומה"ט מש"כ הש"א בתשו' דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריי' לבד. משא"כ במק"א דאינו אלא מדרבנן מבואר כן מהא דאמרינן בסוכה (דף י"א) משום שנאמר זה אלי ואנוהו [אף דבמנחות (דף כ"ז) משום זה אלי ואנוהו):

ואתי שפיר הא דאמרינן בביצה (דף י"ד) אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור. משום שנא' לא יעלה עליך ומחקו בספרים האי משום שנאמר לא יעלה עליך דהא אדרבא מהאי קרא אינו משמע אלא לבישה. ולפי האמור א"ש. משום שנאמר לא יעלה עליך גזרו הצעה אטו לבישה וכמבואר בשנות אלי' פ"ט דכלאים עיי"ש בזה. [ובשבת (דף צ"ד) ודבר זה אף בתל אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר. וכתב הרמב"ם (בפי"ב מהל' עכו"ם ה"י) דלוקה. והראב"ד כ' דאינו לוקה דלא אמרו אלא אסור. משמע דס"ל דאיסור תורה מיהא איכא. ואפילו נאמר דאינו אלא איסור דרבנן לדידי' מ"מ לא כתב ה"ט דמשום שנאמר ועכ"פ להרמב"ם ודאי ליתא להאי כללא. ובחגיגה (דף ז') ואין נראין ריקנין משום שנאמר ולא יראו פני ריקם אף דהוא דאורייתא ואכמ"ק להאריך בזה]:

ולכן כיון דאמרינן בכתובות (דף י"ט) אריב"ל אסור לו לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ולא קאמר שנאמר. ש"מ דאינו אלא מדרבנן וכן לעיל שם אסור לו לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן וגו' ג"כ אינו אלא מדרבנן. וכן הא דקאמר שם איתמר ספר שאינו מוגה אר"א עד שלשים יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן וגו' ג"כ אינו אלא מדרבנן:

ומעתה הא שכ' הכס"מ דבדרבנן אינו אלא מ"מ ולא נידוי מ"מ הכא דלהבא הוא י"ל דמודה דמנדין. וכ"ש דניחא לשיטת הר"ן הובא בש"ך יו"ד (סי' של"ד) דבכל איסור דרבנן מנדין עיי"ש:

אלא דק"ל אכלל זה. מהא דיומא (דף י"א) ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות יש בהן חובת מצוה למקום משום שנאמר וכתבתם על מזוזות וגו' אע"ג דהוא מדאורייתא ובב"מ (דף קי"ד) משום שנאמר ולך תהי' צדקה כו' עיי"ש:

ומעתה מש"כ (בסי' ל"ד) אי בדרבנן אין אדם משים עצמו רשע לפ"מ דמסיק בכתובות שם דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע דהא לחתום על שטר אמנה אינו אלא איסור דרבנן דהא בכתובות קאמר ר"ש ברי' דר"א ש"מ מדר"כ דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה. דעדים שאמרו אמנה הי' דברינו אינן נאמנין מ"ט כיון דעולה הוא. ואעולה לא חתמי. וכיון דשטר אמנה אינו אלא מדרבנן גם עדים שחתמו אינו אלא מדרבנן מאחר דהלוה מאמינו. ואפילו הכי אמרי' אין אדם מע"ר. מיהו זה י"ל דאף דמוכח מכאן דא"א מע"ר גם בדרבנן מ"מ היינו אם האיסור דרבנן שמא יבוא לאיסור דאורייתא. דהכא אם יגבה שלא כדין קעביד איסור דאורייתא אבל הכא דהאיסור דרבנן עיקרו דרבנן י"ל דשפיר משים עצמו רשע ג"כ:

ויש לחקור אם בלוה שנותן שטר אמנה איכא משום לפני עור או לא. והוגד לי שבס' בית שמואל אחרון כ' בפשיטות דאיכא לפני עור בלוה וכדהא דאמרינן בב"מ (דף ע"ה) המלוה מעות לחברו שלא בעדים איכא משום לפני עור וגו'. [ולפמש"כ שם הפ"ח הבאתיו (בסי' ע') דר"ל דאמר גורם קללה לעצמו לא ס"ל הא דלפני עור וכ"כ הכנה"ג שם, א"כ ליכא גם הכא ל"ע. מאחר דכעת ליכא איסורא אלא שמא יבוא לאיסור לכן ליכא ל"ע בזה. ועמש"כ שם בזה]:

גם י"ל דלהש"ס דילן שם בכתובות (דף י"ט) דעדים אין רשאין לחתום על שטר אמנה אף דהלוה מאמינו משום דיבוא לעולה והוי ג"כ משום לפני עור דומיא דעדים שחתמו על שטר