אורח משפט כא

אחי' שעל חולי' מעיי' ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן ע"כ. והא דעושין שררה הוא לכפי' כמבואר בב"ב (דף ח') וא"כ מבואר דמאחר דקיבלו רוב הציבור עליהן מהני לכפי' גם כן מאחר דיודעין דיבא לכפי' גם כן. ובתוס' בב"ב שם כתבו בהא דאכפי' רבא לר"נ בר אמי אחר היה עמו והא דלא חשיב לי' משום כבודו של רבא. משום דאין עושין שררה על הצבור פחות משנים. לפי מש"כ תוס' שם בדיבור השני דאף דאין כופין על הצדקה הכא קיבלו עליהם. וא"כ לא צריכין דאחר הי' עמו. והא דכ' כן הוא רק לאידך תירוצים שם בזה:

אם נאמנות ב"ד אלימא מעדים עיין בתשב"ץ ח"א סי' א' מבואר בב"ד שעשו מעשה עפ"י הודאת בע"ד בפניהם ואח"כ העידו ב' עדים בפני ב"ד אחר ש"א הודה בפני ב"ד ההוא לא הוו תרי ותרי. דאדרבא פוסלים העדים ע"כ א"כ מבואר דנאמנות ב"ד עדיפא מעדים. (ועש"ך סי' כ"ג ס"ק ז') שהביא לשון ראבי"ה שנים ושלשה דיינים נאמנים כעדים דעלמא. מיהו (בסי' ע"ה ס"ק י"ט) כתב דבכל דוכתא חשיב ב"ד טפי מעדים ובכנה"ג סי' מ"ו בהג"ה ב"י א"ו ס"ט בדיינים ועדים שיש ביניהן מחלוקת אם הי' בתנאי או לא הי' בתנאי הדיינים נאמנים יותר מהעדים מהרש"ח ז"ל ע"כ. ובכנה"ג אהע"ז סי' קמ"ד אי מהני נאמנות נגד ב"ד אף שמהני נגד עדים עיי"ש:

אבל אם דיינין קבועין בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזבל"א אם יש ב"ד שלם רב עם ב' דיינים ונסתלק הרב מהדין מאיזה אמתלא. אז לא שייך בזה כי יש דיינים קבועים. ושפיר יוכל לומר לידון בזבל"א. וכן משמע מתשו' הרמ"א שאלה י"ז והביא שם מש"כ (מהרי"ק שי"א) דבסילוק האב"ד נעשה הפקירא וה"נ בזה ונראה דבמקום דבמקום שמינו הקהל דג"כ לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכדמשמע מהא שכ' הרמ"א לקמן סי' כ"ב ס"א רבים שהמחום עליהם דיינים דלא גמירי אין הבע"ד יכולין לעכב וא"כ אם קיבלו מתחילה להיות בג' דאין יכול לומר שירצה בזבל"א ועדיף ממומחה שאינו קבוע דאף דדן בע"כ מ"מ אם הלה ירצה בזבל"א רשאי כמבואר לקמן סי' י"ג בב"ח. ועיי' סמ"ע וש"ך שם דקבוע שאני. וה"נ במקום שקיבלו לאחד להיות קבוע. ועיין תשובת הב"ח שאלה נ"ט שכ' וז"ל אבל אם קבלוהו הקהל לחכם לדיין פשיטא דאין יכול להשמט ממנו אפילו מקטן לגדול ע"כ. ומבואר שם דקאי דל"מ טענת זבל"א ג"כ. ועיין תשובת רע"א מהדו"ת שאלה מ"ט שכ' וז"ל ומש"כ ידידי דבמכתב מינוי הרבנות שלו שידין ד"ת הוי כקיבלו עליהם י"ל בזה דאם הנוסח כפי נוסח מכתב הרבנות שמוטל עליו להורות ולדון. הם עניני התחייבות הרב שלא ישמט עצמו מזה אבל אין זה בכלל שקיבלו עליהם לדונם ביחיד ואף שבעירו אין בה דיינים מ"מ אם הבע"ד אומר ארצה בב"ד של ג' בזבל"א לקרא לכאן ב' דיינים מעיר אחרת הדין עמו. וכבר נתבאר דהרדב"ז ס"ל דכ"מ שאינו אלא אחד הוי כקיבלו עליו בג'. ומבואר בתשובת הב"ח דאי"ל בזבל"א:

סעיף ב פחות משלשה אין דיניהם דין וכו' אלא א"כ קיבלו בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. מש"כ בטור ומנסון לי' זמנין סגיאין ולא חזי בי' טעותא. משמע דלא סגי בג' זימני והרמב"ם בהלכות שחיטה כתב בשוחט פעמים רבות ושם סגי בג' פעמים כמבואר בחולין (דף ג'). ועיין תבואת שור בסי' א' דכתב דלג' פעמים לא שייך פעמים רבות וה"נ בזימנין סגיאין ועיי"ש בתוס' בזה וברש"י יומא פ"ז ד"ה חליף ותני הי' עובר ושונה ומשלש פעמים רבות ע"כ והאי פעמים רבות הוא ביאור למשלש גם כן] [ובמדרש רבה פ' נח כ"מ שנאמר איש צדיק ומומחה ולפי"מ שמבואר כאן דמומחה הוא לשון מנוסה בזימנין סגיאין יש לבאר דאיש צדיק ומומחה הוא שעמד בנסיון והוא כמו שמסיים המדרש דהי' בני דורו של נח מקללין אותו על עשייתו התיבה והוא לא שת לבו לכל הדברים) וראי' ברורה דהרבה שייך גם על שלשה מהא דפסחים (דף ק"ד) הרגיל אומר הרבה. ושאינו רגיל אומר אחת. וכו' דתניא בנן של קדושין אומר אחת ונהגו העם לומר שלש הרי דהרבה שייך לשלשה גם כן. ולהדיא כתב רש"י בכריתות (דף ב') ד"ה נזיר דהרבה אין פחות משלשה. ומבואר דשייך לשלשה ג"כ ובגיטין (דף מ"ו) וכמה רבים שלשה. ולקמן סי' של"א ס"א ברמ"א ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה פעמים הרבה. אבל דבר הנעשה פעם אחת או ב' פעמים אינו קרוי מנהג ע"כ משמע דבשלשה פעמים קרוי מנהג ולכן כתב הרבה. אבל י"ל ועמש"כ שם שוב ראיתי בחכ"צ שאלה ס"א די"ל דגם ריב"ש ס"ל דלא סגי בשלשה ע"ש בזה:

בהא שנחלקו מהרש"ל עם אחרונים אי יחיד מומחה מותר לדון לכתחילה והי' הדבר תמוה לי דכמה עיירות שאין להן אלא רב אחד איך דן אפילו לכתחילה. מאחר דאפילו קבלה לא מהני. עד שמצאתי ברדב"ז ח"ג סי' תק"ז שכ' דבאמת. מהני קבלה בזה. ושע"כ נהגו שפיר במצרים שממנין דיין אחד דהמינוי הוי כקבלה ע"ש בזה:

ודע דהא דמבואר כאן דלהרא"ש מהני יחיד מומחה גם להודאה. ושלא להחליף הטענות וקבלו לכ"ע אינו אלא שאינו יכול לטעון לשנות הטענות לפטור כהא דסי' פ' אבל אם מכחיש הטענה לגמרי אינו נאמן אפילו מומחה. דמה בכך שהוא מומחה הא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. יהי' מי שיהי' ובממון אינו מחייב אלא שבועה וכמבואר בהא דנאמן הדיין לומר לזה וכו' דאינו נאמן כשנסתלקו מלפני' וכן מבואר להדיא בט"ז לקמן סי' כ"ג עיי"ש:

סעיף ג הרמב"ם כתב דאף דמומחה לרבים דן יחידי מ"מ הודאה שמודים בפניו לא חשיבא הודאה. והרא"ש וטוש"ע ס"ל דהוי הודאה. ועיין סנהדרין (דף כ"ט) אר"א ב"א האי אודיתא זמנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כו' מר בר ר"א אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני להו לב"ד וכתב הנ"י שכתבו מן המפרשים דהא היינו במודה מעצמו בלא תביעה בעל דבר הילכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה על ידי תביעה בפני ג' ואומר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור ויכולין לחייבו וכל שהם יכולין לחייבו כותבין לו שטר ע"כ. אלמא דס"ל ג"כ כהרא"ש דכל שיכול לחייב כותבין שטר הודאה אלמא דגם אם דן יחידי דמחייב הוי הודאה:

סעיף ד אעפ"י שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא. כ"ז שהם רבים ה"ז משובח. ומצוה שיחתוך הדין בי"א מבעשרה. וכתבו דהוא מסנהדרין (דף ז') רב הונא כי הוי אתי דינא קמי'. מכניף ומייתי יו"ד רבנן מבי רב אמר כי היכי דנימטי' שיבא מכשורא. והא דעשרה נ"ל שהוא ממתניתין דאבות פ"ג ר' חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה כו' שנאמר אלקי' נצב בעדת אל ומניין אפילו חמשה כו'. ומניין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלקי' ישפוט ומניין אפילו שנים כו' ומניין אפילו אחד כו'. ופי' הר"ב עשרה שיושבין בדין. וכתב התוי"ט דכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין ושנים ואחד. כשקיבלו עלי' כו' ע"כ. ובאמת מבואר כפשוטו דלאו בדיני ערכין קמיירי. אלא בכל דיני ממונות. אלא כי ידוע כי האבות הוא ממשנת חסידים אף שלא עפ"י ד"ת ולזה אמר. עשרה שיושבין. דעצהיו"ט לדון בעשרה. ומייתי מאלקים נצב בעדת אל. אז הוא עדה. והדר קתני מדריגות מדריגות ואפי' באחד אם הוא מומחה סני ומיירי בכל דיני ממונות וזה נכון. ובסנהדרין (דף ח') אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות והוא כמה שביארנו דעשרה דיינים הוא המדריגה היותר גדולה ואפילו הכי פסולין לקנסות וזה ביאור הרמב"ם דעכ"ז אם מרבה יותר מעשרה הרי זה משובח גם כן. ובזה יש לפרש מה שכתוב בתהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט ופירשו ע"ד שאמרו הוו מתונים בדין. אז אקח מועד היינו מתינות ועכבה.