אורח משפט ריט

והובא זה באהע"ז (סי' ד') אלמא דאמתלא כזה הוי ג"כ אמתלא:

ויש שהביאו ראי' מהא דמבואר באהע"ז (סי' קע"ח ס"י) שאם הוציא הבעל על אשתו שזינתה כו' ואח"כ אמר שאינו אמת ומחמת הכעס הוציא הקול הזה אם נתן אמתלא לדבריו מותרת לו. אלמא דגם באיכא עילה מהני אמתלא. אמנם מש"כ הח"ס לפי לשון הטוש"ע שכ' ואם נתן אמתלא משמע דבעינן אמתלא אחריתי אין זה ראי'. דהא במהר"ם מריזבורק מבואר ג"כ לשון כזה ושם לא הי' אמתלא אחריתי וה"נ כן. [ובלבוש בסיף אהע"ז בתשובתו לווינציא באחד שהי' מוחזק לכהן וקידש אח"כ גרושה ואמר שאיני כהן ונתן אמתלא על מה שהחזיק עצמו לכהן. והשיב דאינו נאמן אפילו באמתלא משום דלדבריו משים עצמו רשע במה שעלה ראשון במעמד שאר כהנים ולא קיים וקדשתו עיי"ש]. ועוי"ל דאפילו אי נימא דבעלמא כל דאיכא באמתלאתי משים עצמו רשע אינו נאמן הכא נאמן מאתר דנקיט שטרא מבואר דאמתלאתי טיב וטעם זה מבואר בט"ז (סי' ל"ז) שכ' שם דאם הודה ראובן שהשדה אינה שלו מהימן ולא מצי לומר לדחות לבע"ח נתכוין כמו הכא דשאני הכא דאיכא שטרא הרי מבואר להדיא כן:

כתב המהרי"ט בחלק אהע"ז (שאלה י"ג) במי שצוה שקצת מטלטלין הנמצאים ברשותו הם של אמו דמהימן במגו דאי בעי הוי יהיב לה בחייו כו' ול"ד לאומר בשטר חוב שבידו פרוע דלא מהימן במקום שחב לאחרים דהתם דוקא היכא דבא לידי גביית ב"ד ותפסו הנכסים אבל כאן עדיין לא הגיע זמנה לגבות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים עיי"ש. ותמה עליו המל"מ (בפ"א מה' מלוה) שאם טען הלוה שמטלטלין אלו של פלוני אינו נאמן וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (בחו"מ סי' מ"ו ואהע"ז סי' ק') וסיים הדבר בצ"ע עיי"ש:

אכן דברי המהרי"ט נכונים לפמש"כ בשו"ת בית יהודה (שאלה ט') לתרץ תשובת הרשב"א אהדדי דרמי הש"ך (בסימן זה) דבאמת ס"ל להרשב"א ג"כ כהרמב"ן דלא אמרינן מגו במקום חזקה שכל מה שתח"י אדם הוא שלו. והך תשובת הרשב"א בסי' זה משמע דמיירי בכתובה דאין עליהן אלא שעבוד ולכך מהימן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואינה יכולה לעכב אם רוצה למכור המטלטלין משא"כ בע"ח אם אין לו נכסים אחרים יכול לעכב והא דאהע"ז (סי' ק') מיירי ביש לו קרקע או דכתב לה אג"ק כסתם כתובות דכותבין מטלטלי אנ"ק לכן לא מהימן להוציא השיעבוד זה ע"ש וזהו דעת המהרי"ט ג"כ:

סימן מח סעיף א הא דנמחל שעבודו היינו הקנין הראשון ולכן אם חזר וקבל קנין יכול לחזור ולתובעו ואפי' לא חזר והקנה לו רק שמסרו בפני עדי מסירה. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) דלא חיישינן למיחזי כשיקרא ומייתי דא"ר אסי אר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו אבל משום שיקרא לא חיישינן. ע"כ. וקשה דטעמא דנמחל שעבודו עדיפא דאיכא איסורא משא"כ מיחזי כשיקרא אינו אלא מראית עין ולכן נקט הך טעמא דנמחל שעבודו דעדיפא מיני'. ונהי די"ל דדייק מדר"י דס"ל שעבודא דאורייתא בס"פ גט פשיט וא"כ מדאורייתא גובה בלא שטר וא"כ נמחל שעבודו ג"כ אינו אלא מדרבנן דתיקנו שלא לטרוף ממשעבדי בלא שטר. מ"מ מאי ראי' הוא מדנקט טעמא דנמחל שעבודו מכלל דל"ח למיחזי כשיקרא דילמא חד מתרי טעמי נקט [ועיין יבמות (דף מ"ח) אלא חד מתרי ותלת טעמי נקט] וגם אפילו אי נמחל שעבודו אינו אלא מדרבנן מ"מ אלימא הך מהך דמיחזי כשיקרא כידוע כה"ג בכמה דוכתי מזה. א"ו דנמחל שעבודו אינו אלא דהקנין בטל ולא השטר ואם עושה קנין שני או בעדי מסירה מהני משא"כ לטעמא דמיחזי כשיקרא לא מהני זה וא"כ עדיפא הו"ל מינקט טעמא דמיחזי כשיקרא דזה כולל יותר מטעמא דנמחל שעבודו א"ו דלא חיישינן למיחזי כשיקרא וא"כ מבואר דנמחל שעבודו אינו אלא דהקנין בטל ומהני קנין חדש או עדי מסירה כן נ"ל טעם הי"א בזה:

עי' ש"ך שכתב דמיירי דהקנה בעדי מסירה שהם עצמם חתומים על השטר אבל אם הקנה לפני עדים אחרים הוי כמזויף מתוכו כיון דעדי חתימה לא חתמו אלא על ההלואה הראשונה. ובתומים תמה בממנ"פ אי לא הי' דעת החתומים אלא על ההלואה הראשונה. מה תועלת יש כשמוסרו בפני' הא מ"מ מזויף מתוכו. ואי הי' דעתם גם על ההלואה שני' גם בעדים אחרים מהני ככל שטר ע"ש. ובנה"מ המליץ בעד הש"ך אבל אינו מספיק:

ולע"ד נראה פשוט דהא התוס' בגיטין (דף ד) כתבו דהא דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול כמו בנמצא בעדים קרוב או פסול דשמא יבוא לסמוך עליהם בעדי חתימה לבד והוא מבואר שם כן (דף ט) וא"כ הכא דהעדים החתומים כשרים ומוסר בפניהם א"כ ל"ש שמא יבוא לסמוך עליהם לבד דגם אם יסמוך הא הם הוי עדי מסירה ג"כ. משא"כ כשמוסר בפני עדים אחרים שוב איכא משום שמא יסמכו בעדי חתימה לבד והוי מזויף מתוכו וא"ש ונכון:

סימן מט סעיף א אפילו אשה בטור מבואר הטעם משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקרי ובכנה"ג דקדק מזה דעד אחד נאמן במילתא דעבידא לאגלויי אפי' בממון וכסברת הר' ר' דוראן ז"ל ולא כהריב"ש. וכתב שכן נראה מסברת ראב"ד ורשב"א ונמק"י עיי"ש. ולכאורה יש להקשות. אי עד אחד מהני בממון במילתא דעבידא לאגלויי א"כ משכחת עד אחד שיחייב קרבן שבועה במילתא דעבידא לאגלויי א"כ בשבועות (דף ל"ב) דקאמר הכל מודים בע"א דר"א וכדומה למה לא אמר באופן זה. א"כ לכאורה משמע כהריב"ש דלא מהני עד אחד בממון אפי' במילתא דעבידא לגלוי' וכמש"כ הרמ"א לעיל (סוס"י ל') וצ"ל לדעת הסוברים דמהני בע"א במילתא דעבידא לאגלוי'. דלכך לא אמר הכל מודים בעד אחד בכה"ג משום דהא קאמר התם הכל מודים בעד מיתה והרי הא דעד אחד נאמן להעיד שמת בעלה מבואר ביבמות הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויי וא"כ כבר נכלל אופן זה דעבידא לאגלויי במה דקאמר הכל מודים בעד מיתה. ואף דהש"ס מספקא ליה אי הטעם משים מילתא דעבידא לאגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא מ"מ הא רבים מהפוסקים נקטו הטעם משים מילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי והראב"ד שכתב הכנה"ג שס"ל דעד אחד במילתא עבידא לאגלויי קם גם לממון לטעמי' אזיל שכ' בפ"ג מהל' יבום וחליצה דעד מיתה מהימן משום מילתא דעבידא לאגלויי ועוי"ל דה"ה דהומ"ל הכל מודים גם בכה"ג וחדא מינייהו נקט וכמוש"כ לעיל (סי' ל"ה) וש"ד כיוצא בזה:

עיין תשב"ץ (סי' פ"ג) שהאריך בענין מילחא דעבידא לאגלויי וכתב ששני דברים הם בענין זה האחד מילתא דעבידא לאגלויי והשני גילוי מילתא. עיי"ש דבריו הנכונים בזה. ובזה שקטו ונחו כמה סתירות וספיקות הנופלים בענין זה:

בב"ב (דף קס"ז) ההיא תברא דהוי חתים עלה רב ירמי' בר אבא אתאי ההיא איתתא לקמי' אמרה לי' לאו אנא הואי. אמר לה אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשי' ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שיב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק. וכתב הרא"ש דשמעינן מינה דלהיכר איש ואשה סומכין על עד אחד. ואפילו אשה או קרוב דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ע"כ. ועיין נ"י שם] מידי דהיה ביבמות (דף ל"ט) להכיר שהוא אחיו מן האב דסגי עפ"י קריב דמילתא