אורח משפט רטז

חזקה דשטרך בידי מאי בעי אין אחד מצטרף לחזקה לחייב שבועה ע"ש וכבר כתב כן להאי כללא הט"ז (בסי' רס"ז) ומסיק שם דכ"ז לשיטת הרשב"א בב"י (סימן ע"ה) מחוכ"ה דהוחזק כפרן עפ"י ע"א לא הוי מחוי"ש ואיל"מ כיון דגם שנים אין מחייבין ממון מחמת עדותן בלבד רק מחמת שהוחזק כפרן. אבל להרמב"ם דגם בזה מחוי"ש ואיל"מ גם היכא דאינו מחייב מחמת עדותו בלבד רק בצירוף חזקה שפיר הוי מחוי"ש ואיל"מ. אבל הנתיבות הרגיש בזה וכתב דבלא לויתי שאני דכאילו אומר לא פרעתי דמי הרי מעיד בודאי שחייב בלי שום חזקה עיי"ש בדבריו:

והנה גם בנסכא דר' אבא אילו שנים מעידין שחטף והוא אומר דידי חטפי אינם מחייבין אותו ממון רק משום חזקה דכל מה שהוא תח"י אדם הרי הוא שלו. ואפי"ה אחד מחייב שבועה בצירוף הך חזקה וכמוש"כ הרא"ש בפ"ק דב"מ (סי' א'). א"ו דהך חזקה שאני דהוא דבר ברור. משא"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאינו דבר ברור וכמו כן חזקה דסי' (רס"ז) לית בהו האי כללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה וכן הא שכתב הסמ"ע לקמן (סי' ע"ה) והש"ך (בסי' ע"ח) דעד אחד מעיד שהוא תוך זמנו הוי מחוי"ש ואיל"מ אף דגם אם היו ב' מעידין שהוא תוך זמנו לא היו מחייבין אלא בצירוף חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלא דשאני התם דחזקה דתוך זמנו הוי כאנן סהדי ודבר ברור הוא לכן גם עד אחד מחייב שבועה. ועיין מש"כ לקמן (בסימן ע"ה) מזה יעוי"ש:

כתב הסמ"ע (בס"ק ז') דאם שנים מהב"ד מכירין חתימת העדים סגי וא"צ ג' והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלא מהני. וכ"ה בבית שמואל באהע"ז (סימן רמ"א ס"ק ל"ח) דלעולם קיום שטרות בג' ע"ש:

עד מפי עד בקיום שטרות פסול כ"כ בעהע"ט וכ"כ התוס' בב"ב (דף מ') דאפילו מאן דס"ל שנים שדנו דיניהם דין מ"מ בקיום שטרות לא מהני דהוי כעד מפי עד וכ"כ בכמה דוכתי ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בשבת (דף קמ"ה) ובבכורות (דף ל"ו) אבעיא להו עד מפי עד בבכור מהו רב אמי אסר ורב אשי שרי א"ל ר"א לר"א והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד אימא לעדות שהאשה כשירה לה בלבד והרי בגיטין (דף ג') מבואר דעדות אשה לא מהני בקיום שטרות וכדאמרינן שם התם אשה לא מהימנא. וכיון דאין עדות אשה כשירה בקיום שטרות לא מהני עד מפי עד. וברדב"ז (ח"ב סי' תקפ"ח) כתב שאם בא ראובן ואמר. שמעון אמר לי שזו חתימתו שאין זה עדות עיי"ש והוא דהוי עד מפי עד כמוש"כ:

מפי כתבם. צל"ע מהא דאמרינן בירושלמי פרק בתרא דיבמות מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמי' אמר משיאין ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו כו' מתניתא מסייע לר' ירמי' ע"פ עדים (לא ע"פ עדים) לא ע"פ כתבן ולא ע"פ מתורגמן לא עד מפי עד ועכשיו אין משיאין ע"פ עד מפי עד. פי' הפ"מ בתמי' שהרי משיאין. אמנם בהג"ה מרדכי בקדושין הגירסא ועכשיו משיאין ע"פ עד מפי עד דכוותה ע"פ כתבן וע"פ מתורגמן משיאין ע"כ הרי דע"פ כתבם וע"פ עד בחדא מחתא מחתינהו דאי מהני ע"פ עד מפי עד מהני ע"פ כתבם וה"ה דאי מהני ע"פ כתבם. ע"פ עד מפי עד נמי מהני. וטעמא משום דכולהו מחד קרא נפקא וא"כ איך אפשר לומר דבקיום שטרות מהני עפ"י כתבם דהא מבואר בתוס' כתובות (דף כ"א) דעד מפי עד לא מהני בקיום שטרות וכן מבואר בתוס' ב"ב (דף מ') וכן הבאתי ראי' הנ"ל מגמ' מפורשת וע"כ דתיקנו שיהא דומיא דאורייתא מע"פ עדים א"כ גם ע"פ כתבם לא יהא עדותן עדות. ועדיין צ"ע בזה:

הש"ך (בס"ק י"ז) הקשה דכאן כתב הרמ"א דיכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם. ולקמן (סל"ו) כתב ושותק דאין חתימתו מתקיימת ע"י עצמו משום מפיהם ולא מפי כתבם ואין לחלק דכאן ראוי הוא להגדה משא"כ התם. דהא אנן לא קי"ל הכי עיי"ש משמע דלהר"ת דס"ל דמחלקינן בין אינו ראוי להגיד או לא אין אלם נאמן לקיים שטר. וי"ל דהא בתוס' ב"ב (דף מ') ושאר דוכתי מבואר דהא דאלם פסול. הוא משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והרי בבנימין זאב (סי' ס"ב) כתב דלא אמרינן כלל זה לעכב אלא בדאורייתא ולא בדרבנן ומאחר דקיום שטרות דרבנן לא איכפת לן במה דאינו ראוי להגדה. ומבואר מזה דס"ל להש"ך דגם בדרבנן מעכב כלל זה. וכ"ה בתוס' הרא"ם הל' מגילה דאף בדרבנן אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וה"נ בקיום שטרות כן:

ומהא שכ' ש"ל כלל ט' דהמתפלל ושמע קדיש או קדושה לא הוי שומע כעונה משום דאינו ראוי לבילה אף דהוי מדרבנן משמע דבדרבנן ג"כ איתא להאי כללא אך התוס' בברכות (דף כ"א) שכתבו דשומע כעונה י"ל דס"ל דבדרבנן ליתא להאי כללא דכל הראוי לבילה וכו' מיהו התם י"ל דאינו אלא איסור לכן לא איכפת לן אם אינו ראוי לבילה משא"כ אם בעצם אינו ראוי ובהג"א פ"ק דחולין כתב בשם הא"ז שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם כדתניא בתוספתא עשרה שהיו עושין מצוה אחת אחד מברך על כולן. ומיהו א"י אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך ע"כ. והוא דמספקא לי' אם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטין משום דאינו ראוי לבילה אלמא דאף בדרבנן אמרינן כן דהרי ברכות דרבנן הן. ועיין (ש"א שאלה ו' ז') דפשיטא לי' דגם בדרבנן כן וגם משמע כן מהא דב"ב (דף פ"א) דבשני אילנות דספק אי קנה קרקע מביא ואינו קורא ופריך ודילמא בכורים נינהו ובעי קריי' קריי' לא מעכבא ופריך הא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. והרי הא דמביא להרמב"ם אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ספק לקולא להסוברים דאף במצוה ס"ל להרמב"ם דספיקא דאורייתא אינו אלא מדרבנן לחומרא. ואפי"ה פריך דראוי לבילה בעינן. וכן מבואר להדיא מהרא"ש פרק בתרא דתענית (סימן מ') לענין הבדלה במוצש"ק כשחל תשעה באב אז. וז"ל דאפילו למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולו ה"מ היכא דמוצאי שבת חזיא לאבדולי. אבל היכא דמוצאי שבת לא חזיא לי'. לא מבדיל בלא זמני' משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ע"כ. והרי הבדלה דרבנן הוא לשיטתו אלמא דגם בדרבנן אמרינן כן. ועיין ט"ז (סי' נ"ה) דמשמע נמי כן:

הח"ס בחחו"מ (שאלה קצ"ט) ובאהע"ז (שאלה ק"ד) חקר לדעת מה מועיל קיום הנפק או פסד"י והלא אינם אלא עדים בעלמא שמעידים שכך דנו או חקרו ומה מועיל כתיבתם הא הוי מפי כתבם דהוי שלא ברצון החייב ועיי"ש מה שתי'. ולא ידעתי. הלא התוס' בב"ב (דף מ') כתבו להדיא הא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד הא הוי מפי כתבם וכתבו וז"ל וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב ע"כ. וא"כ לק"מ מקיום ומפסד"י דהוי שטר גמור ולא מפי כתיבתם מאחר דמעשה ב"ד הוא וזה ברור:

בקיום שטרות אי חותמין בעני ב"ד מקיימין בנוסח וחתמו באנפנא. ואי מעידין אחת"י בפני ב"ד מקיימין בנוסח ואסהידו אחת"י. ואי חתמו במקום ב"ד אלא שב"ד לא ראו כשחתמו שייך ג"כ נוסח באנפנא. דומה לזה כתבו התוס' ביבמות (דף מ"ה) דטבילת גר דבעי בפני ב"ד אף אי לא ראו הטבילה אלא שיודעין שירד שם לטבול הוי בפני ב"ד גם כן. וכן הוריתי בקיום הרשאה בגט ג"כ:

סעיף ל"ו חתם כשהי' בריא ונשתתק. במפרשים מבואר דפסול אלם אינו משום מפיהם ולא מפי כתבם אלא דפסול משום לא יגיד פרט לאלם והוי פסול הגוף עיין בדבריהם. ועיין רשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) ד"ה ונתחרש וז"ל