אורח משפט ריד

יכחישוהו. והקשה המהרש"א דלמה לא הקשו התוס' כן אמ"ד דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דאמאי לא מהימנינן לי' בטענת פרוע במגו דמזויף. ותירץ משום דהתם איכא למימר שטרך בידי מאי בעי משא"כ הכא דהשטר ביד אחר הוא. ואין זה מספיק דהא גם בטוען אמנה ס"ל דאין צריך לקיימו אף דליכא שטרך בידי מאי בעי). וכן בב"ב (דף קנ"ד) בהא דהוא אומר שכ"מ הייתי והן אומרים בריא היית מייתי התם פלוגתא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו אף דג"כ לא שייך שטרך בידי מאי בעי:

ובזה ניחא הא דשקיל וטרי בב"ב שם (דף קנ"ד) להביא פלוגתא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו ולא משכח אלא פלוגתא דר"מ ורבנן וקשה דאמאי לא מייתי ג"כ הפלוגתא דרבי ורשב"ג בב"מ (דף ז') בשנים אדוקין בשטר דרבי ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורשב"ג ס"ל א"צ לקיימו. ולדברינו ניחא. דהתם בשנים אדוקין בשטר דהלוה טוען פרוע וכדקאמר שם הש"ס להדיא, לוה הא קאמר דפרוע וא"כ איכא למימר דהתם ס"ל לרשב"ג א"צ לקיימו משום דאיכא סברא דשטרך בידי מאי בעי משא"כ בטענת שכ"מ הייתי דלא שייך זה מודה דצריך לקיימו לכן מייתי פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי גם היכא דלא שייך סברא דשטרך בידי מאי בעי. ועיין ריטב"א בפ"ק דב"מ שם:

ועפ"י הנ"ל מיושב קושיית התוס' בכתובות (דף י"ט) אהא דאמרינן שם גופא א"ר הונא א"ר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"ל רב נחמן גנובא גנובי למה לך אי סבירא לך הלכה כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר ובתוס' שם וא"ת ודילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר' מאיר משום דאיכא דמפיך דר' מאיר לדרבנן וי"ל דהוי מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית לי' בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז') מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ולהנ"ל קשה דדילמא לא אמר הלכה כרשב"ג משום דמילתא דרשב"ג לא נאמר אלא בטענת פרוע ולא בטענת אמנה דליכא שטרך בידי מאי בעי. ורב הא ס"ל דגם באמנה אינו נאמן וי"ל משום דאכתי לא ידע אידך מימרא דרב דהאומר שטר אמנה אינו נאמן ולכך שפיר הוי מצי למימר הילכתא כרשב"ג וא"ש:

וג"כ ניחא קושיית תוס' בכתובות שם ד"ה וכדרב הינא וא"ת תרתי למה לי דיש לומר דמהא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא הוי ידעינן אלא בטענת פרוע דאיכא סברא דשטרך בידי מאי בעי משא"כ בטענת אמנה דלא שייך זה מהימן לכן אשמעינן דגם בטענת אמנה אינו נאמן משום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד:

נתבאר מזה דסברת מהרש"א אינו מספיק ויש לומר באופן אחר דלכך לא קשיא להו לתוס' ב"מ שם אהני דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דנהימני' לומר פרוע במגו דמזויף משום די"ל כמוש"כ בכתובות דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ היכא דאיכא ריעותא דנפילה:

עוד כתב השיטה מקובצת בכתובות דלכך ס"ל א"צ לקיימו דמי שהשטר בידו חשיב מוחזק דכגבוי דמי והוי מגו להוציא. ועיין תוס' ב"ב (דף קנ"ד) שכתבו לחד תירוצא שם דאית לי' לרבה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והא רבה אית לי' בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מגו להוציא וכמוש"כ תוס' בב"מ (דף קט"ז) לכן א"א לומר כן טעם דמיגו להוציא לכן לשיטתם כתבו טעם אחר בהא דא"ל לקיימו. ולהשיטה מקובלת נאמר דס"ל כאידך תירוץ בב"ב שם דיש לומר דגם רבה ס"ל דצריך לקיימו עיי"ש:

ולענין דינא אף דרשב"ם ס"ל דא"צ לקיימו כבר הכריעו הפוסקים דצריך לקיימו ועיין מש"כ לקמן (סימן ס"ו) בזה יעוי"ש:

ובב"ב (דף קנ"ד) דאמר רבי ינאי אמר רבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ובנוסחאות שונות אינו צריך לקיימו ועיין מהרש"א בזה דנ"ל עיקר דצריך לקיימו עיי"ש. ובאמת צ"ל כן דהא אמרינן בב"מ (דף ז') ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא וממני נפל ומצאתיו ולוה אמר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וכו' ומסיק דר' ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ הא דאמר ר' ינאי אמר רבי הכא צ"ל ג"כ דצריך לקיימו מאחר דס"ל להדיא כן. ורב הונא דס"ל בב"ב (דף קנ"ד) ראי' בעדים ולא קאמר ראי' בקיום השטר כאינך אמוראי שם לשיטתי' אזיל דס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו (בכתובות דף י"ט) וא"כ אי הוי מוקים בקיום השטר א"כ ס"ל לרבנן דצריך לקיימו וא"כ רבנן דלא כוותי' ולכן קאמר ראי' בעדים ולא בקיום השטר ונכון:

(שם במחבר) כתבתי ללות ולא לויתי פי' הסמ"ע דממני נפל ומצאתיו. ותמה בתומים מהא דפסק באהע"ז (סי' קנ"ג) בטוען שנפל ממנו הגט דאינו נאמן ובמ"מ (פי"ב מהל' גירושין) כתב דיש חילוק בין ממון לאיסורא ותמה בקצוה"ח מהא דבגיטין (דף כ"ד) אהא דכתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו הקטנה קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש א"ר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה ומאי ראי' מאיסור לממון הא בממון י"ל דשאני מאיסור וחייש לנפילה. ונ"ל דהטעם די"ל דבממון חייש לנפילה ולא באיסור דרובא ליכא נפילה ובאיסור הולכין אחר הרוב אבל בממון דלא אזלינן בתר רובא איכא חשש דנפילה והרי תוס' בב"ב (דף פ"א) בד"ה מעשר ראשון דלוי הוא כתבו וז"ל ולא אמרינן בזה המוציא מחבירו עה"ר כמו בדמאי דסוף סוף בעי למיהבי או לכהן או ללוי וא"כ ליכא חזקה וכה"ג מבואר בש"ך (סי' צ"א) וא"כ ה"נ בב' יוסף ב"ש. דסוף סוף מחייב לאחד מהן לא שייך בזה חזקה דממונא וא"כ שפיר אזלינן בתר רובא גם בזה:

סעיף ג' כיצד הוא הקיום. עיין פרישה שהקשה אמאי מהני אם כת א' מקיים חתימת ע"א וכת ב' מקיים חתימת עד השני הא הו"ל חצי דבר ואנן קי"ל דבר ולא חצי דבר עיי"ש מה שתירץ בזה. ולפמש"כ המבי"ט (שאלה מ"ט) דבדרבנן מהני חצי דבר וא"כ קיום שטרות דהוא מדרבנן שפיר מהני חצי דבר ג"כ. ובתומים (סימן זה ס"ק כ"ה) מסתפק אי בקיום שטרות מועיל חצי דבר או לא עיי"ש מש"כ בזה:

הש"ך האריך להוכיח דגם היכא דהלוה טוען מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן וכן מבואר מתוס' ב"ב (דף מ"ח) ד"ה אר"נ כו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזויף כו' עיי"ש הרי להדיא דגם היכא דטעין מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן. והנה בכת"י ודאי בעי קיום דאורייתא. וכמוש"כ הסמ"ע לעיל (סימן ל"ה והש"ך שם) וכן בהועד שהחזיר אחר זיוף דלקמן (סי' מ"ג) הקיום הוא דאורייתא וכן כשדימו חתימתו ע"י שאר שטרות ולא אידמי ג"כ הקיום דאורייתא. וזה פשוט ולפענ"ד י"ל בישראל שהוציא שטר על נכרי ובאים לדון בדיני ישראל דא"צ קיום דתקנתא לנכרי לא עבדו רבנן כמבואר בב"ק (דף צ"ו) וה"נ כן:

יש לחקור בשטר שצריך קיום אי תפס בעל השטר בעדים אי מהני תפיסתו כיון דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצריך קיום וכ"ז להוציא אבל אי תפס דמוחזק הוא א"צ קיום והרי זה דומה להא דמבואר (בסי' פ"ז) י"א דמי שחייב שבועה דרבנן אם תפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיני'. וכתב הש"ך שם אפילו בעדים והרי הוא כשטר מקוים דאי, תפס ואינו רוצה לישבע דלדעת הסמ"ע (בסי' פ"ב) מהני לגמרי ולהש"ך שם מנדינן לבד או דילמא לא שנא וגם אי תפס לא מהני כ"ז דלא נתקיים השטר ועיין ברא"ש ב"ב (דף קס"ה) אהא דאמרינן שם שנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא נמי פסול דאורייתא וכתב ר"א משבחא דאפי' תפס מפקינן מיני' וכ"ה בבעה"ת (שער ט' ח"א) משמע דאי לא הי' אלא פסול דרבנן מהני חפיסה וכיוצא בזה הבאתי (בסי' ל"ד) מש"כ הרשב"א בפ"ד דשבועות דכל פסולי עדות דרבנן מהני עדותן לתפיסה וא"כ ה"נ מאחר דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן מהני תפיסה: