אורח משפט ריא

הראשון לכן לא גבי אף מזמן שני וכ"ז לשיטתו. דהא דכתוב בשטר שני דברים ונתבטל בדבר אחד נתבטל כלו שלא יתקיים דבר הבטל לכך בטל גם דבר שאינו בטל משא"כ ר"ל לשיטתו דס"ל דפלגינן ועדות שאינו בטל קיים. א"כ אינו יכול לתרץ הא דמוקדמין פסולין משום גזירה שני אטו ראשון דלא גזרינן הא אטו הא. לכן תירץ דאתיא כר"מ הך דמוקדמין פסולים והשתא א"ש וזה נכון:

אלא מבני חרי וי"א דפסול לגמרי. זהו שיטת רש"י שם בב"מ (דף ע"ב) ובפ"ק דר"ה דמוקדמין אינן פסולין לענין בני חרי. אבל התוס' שם ס"ל דפסולין גם לבני חרי עיי"ש. ונראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי עיין בב"ב (דף קס"ה) מתני' הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולי דאורייתא אף ה"נ פסולי דאורייתא וכתבו שם התוס' בד"ה ה"ג וז"ל ורשב"ם פי' פסול דאורייתא דלא גבי מבני חרי ואין נראה לר' דאפי' כי הוי פסולא דרבנן לא הי' גבי מב"ח עכ"ל. והנה הא דהמוקדמין פסולין למגבי מזמן שני אינו אלא פסולא דרבנן שמא יגבה מזמן ראשון לכך ס"ל לרש"י דגובה מבני חורין וכסברת הרשב"ם אבל התוס' לשיטתם דגם פסול דרבנן אינו גובה מבני חרי לכן ס"ל דמוקדמין דפסולין ג"כ אינו גובה מב"ח וכ"ש הוא דהא לפ"מ שנכתב במוקדם הוי אתי לידי פסול דאורייתא:

ובאמת לפ"מ דאיתא לפנינו ברשב"ם שם בד"ה ומשני וכו' ז"ל הטילו חכמים עליו פסול דאורייתא ואם גט הוא אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי ע"כ משמע דמב"ח גובה אלמא דס"ל דגם פסול דאורייתא גובה מב"ח. אמנם לבעלי התוס' נראה דהי' להם הגירסא ב"ח. לכן כל למעוטי במחלוקת עדיף ולא פליגי אלא בפסול דרבנן והרשב"ם לשיטתי' אזיל שכ' בר"פ גט פשוט (דף ק"ס) שניהם פסולין שלא נעשו כתיקון חכמים ואם שט"ח הוא אינו גובה בו מן הלקיחות עכ"ד. משמע דמב"ח גובין אע"פ שלא נעשה כתיקון חכמים. וכן משמע להדיא שם (דף קס"ב) דכתב הרחיק את העדים ב' שיטין מן הכתב פסול אם אין כתוב בו שריר וקיים אפי' יש עדים שלא נפל בו דבר זיוף מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא שלא נעשה כתיקון חכמים וכמלוה ע"פ הוא ע"כ. הרי להדיא דס"ל דכל שלא נעשה כתיקון חכמים דאינו אלא פסול דרבנן שמא יוכל לבוא לידי זיוף דאינו פסול אלא למשעבדי בלבד וכמו שכתבנו בזה:

ובב"מ (דף י"ז) א"ל ר"ז לר"א מי אמר ר' יוחנן הכי והא את הוא דאמרת משמי' דר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעי' אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו אימת אילימא למחר וליומא אחרא תיפוק לי' דהו"ל מוקדם ותנן שט"ח המוקדמין פסולין. וקשה הא משום חשש מוקדם אינו אלא פסולא דרבנן שמא יגבה מזמן הראשון. משא"כ משום נמחל שעבודו הוי פסול דאורייתא גם מזמן השני. ואפ"ל דלר' יוחנן לשיטתי' פריך דס"ל בשלהי ב"ב דמלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות דשעבודא דאורייתא ומדרבנן אינו גובה משום פסידא דלקוחות. וא"כ גם נמחל שעבודו לא הוי אלא פסיל דרבנן דמדאורייתא גובה מן הלקוחות גם בשטר שנמחל שעבורו וא"כ תרווייהו דרבנן. לכן פריך שפיר ותיפוק לי' דהו"ל מוקדם וא"ש:

ונ"ל דאפי' למאן דפסל למגבי גם מבני חורין אי תפס לא מפקינן מיני' כיון דכל הטעם דפסול למגבי מבני חרי אינו אלא גזירה שמא יגבה ממשועבדים כמוש"כ התוס' בב"מ (דף ע"ב) וא"כ הא הרא"ש בב"ב (דף קס"ה) כתב אהא דפסולא דאורייתא דאם תפס מפקינן מיני' הא אי הוי פסולא דרבנן לא מפקינן מיני' וא"כ הא דאינו גובה מב"ח דאינו אלא גזירה דרבנן אי תפס לא מפקינן מיני'. מיהו אליבא דידן בלאו הכי מהני תפיסה כיון די"א דס"ל דאין פסול אלא למשועבדים בלבד:

בתוס' ב"ק (דף ל') בד"ה וחכמים דהקשו בשט"ח המוקדמים דיש מעמידין אותו כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפילו לר"מ אין פסול אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולין וכו' ע"כ. ודקדק בתומים בסימן זה. למה לא הקשו בפשיטות לר' יוחנן דאמר באיזהו נשך דלכך לא גבי בשט"ח מזמן שני גזירה שמא יגבה מזמן הראשון ולא קאמר בפשיטות משום דעדים פסולין ותי' בתי' השני דלחכמים לא רצו להקשות דילמא כר' יוסי ס"ל דס"ל בסנהדרין (דף כ"ז) דבעי רשע דחמס והני לאו בני חמס נינהו. וכמוש"כ התוס' בפ' איזהו נשך. לכך הקשו מר"מ דס"ל בסנהדרין שם דלא בעי רשע דחמס וא"כ העדים פסולין עיי"ש. ואפ"ל עוד דלכך עדיפא להו להקשות ולא מחכמים לבד. דהא בשט"ח המוקדמין דפסולין נכלל אף אם הי' ההלואה באמת אלא שהשטר נכתב אח"כ והקדימו מזמן ההלואה דג"כ פסול כמבואר (בסימן זה סט"ז) וכתב השער משפט שם דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא ומשועבד מעת ההלואה וא"כ אינן פסולין אלא מדרבנן דמדאורייתא לא בעי שטר כלל ובדרבנן בעינן חימוד ממון כמבואר (בסי' ל"ד) ולכך אין השטר נפסל דהעדים אינן פסולין דליכא כאן חמוד ממון עיי"ש. וא"כ מחכמים ל"ק די"ל דס"ל שעבודא דאורייתא דחכמים דר"מ היינו ר' יהודה כמבואר בכמה דוכתי וביחוד בתוס' יומא (דף ל') ור' יהודה ס"ל שעבודא דאורייתא בבכורות (דף מ"ח) וכמוש"כ בתומים (סי' ל"ט) משא"כ ר"מ ס"ל שם בבכורות דשעבודא ל"ד. וא"כ אפילו אם ההלואה נעשה מזמן הכתוב בשטר ג"כ פסול. לכך עדיפא להו להקשות מר"מ ולא מחכמים לבד וכמ"ש כנ"ל:

סעיף ח' הרמ"ה כתב דבכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי גובה מתשרי והובא בש"ך (סימן זה סקט"ו) והעלה דאינו גובה גם מתשרי ומייתי ראי' מהא דפריך בב"מ (דף י"ז) אהא דשטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו. ותיפוק לי' דהו"ל מוקדם והשתא אי גובה מזמן שני הא נ"מ בכה"ג דמשום נמחל שעבודו אינו גובה גם מזמן שני:

והנה לכאורה קשה על הרמ"ה מהא דאמרינן בב"מ שם מ"ש מהא דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהו אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף מלקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין ולא אמרינן דא"כ מלוה גופי' לא שבק דא"ל כתוב שטרא אחרינא בתשרי דדילמא שמעי רבנן ומפסדי לי והשתא אי בכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי גובה מתשרי. א"כ לא מפסיד מידי. ואין לומר דה"ק שמעי רבנן אם שהאמת אינו כן דלא משמע כן. וכיוצא בזה במס ע"ז (דף מ') וכן לתרומה מאי וכן לתרומה אר"ש וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה מותר אירתותי מירתת סבר שמעי בי' רבנן ומפסדו מינאי ופרש"י שיפקירו את האוצר והרי הכא הא דסבר שמעו בי' רבנן ומפסדו מינאי עפ"י דין כן:

סעיף י"ג אעפ"י שלא כתבו שהוא מאוחר ה"ז כשר. וכתב הב"י שזה נלמד מש"ס דב"ב (דף קנ"ז) דפריך הא דתנן שטרי חיב המאוחרין כשרין אס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין ואי בכתוב בו שהוא מאוחר אין לחוש כלל. והנה לכאורה על הש"ס גופא יש להקשות דילמא מיירי הא דמאוחרין כשרין בכתוב בו ואיחרנוהו ואפי"ה במוקדמין פסולין לשיטת הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' ד') דאפי' בכתוב שהוא מוקדם פסול. אך נראה דדין זה שאפי' לא כתב האיחור בפירוש כשר הוא מפורש כן בברייתא דמייתי הש"ס בסנהדרין (דף ל"ב) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. הרי להדיא דאף אם לא כתב האיחור בפירוש כשר וא"כ שפיר פריך הש"ס בב"ב מאוחרין אמאי כשרין דסמיך אברייתא דמבואר להדיא דאפילו לא כתוב האיחור בפירוש כשר והא דמייתי ממתני' ולא מברייתא משום דממתניתין עדיפא לי וכדקאמר בסנהדרין שם וליטעמך תקשה לך מתניתי' כו'