אורח משפט רי

בתפס ברשות אבל שלא ברשות לא מהני מה דהוי מילת' דעבידא לגלויי אתי שפיר. דהלא הכא התפיסה שלא ברשות ועמש"כ לקמן (בסי' ע"ה) בזה:

סעיף ט"ו מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר כו' לא מיקרי מזוייף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך. וכתב הכנה"ג ונ"ל שאין דברים אמורים אלא שאין למגדל בנים. והוא תמוה דהרי התוס' במס' קדושין (דף כ"ב) ד"ה שלא יחלצנה במלחמה כתבו דתמר לא היתה בת דוד אלא שמעכה נתעברה מאחר ולכך היתה מותרת לאמנון בנו והא דכתיב על כן תלבשנה בנית המלך מעילים היינו משום שגדלה בבית דוד לכך היתה נקראת בת מלך ג"כ עיי"ש. וכ"כ תוס' בסנהדרין (דף כ"א) הרי להדיא דגם היכא דיש למגדל בנים שייך לקרותו בנו או בתו. וכ"מ מהא דבסנהדרין (דף כ') יליף שם דהמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו. מהא דכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף וכו'. וכי יוסף ילד אלא יעקב ילד ויוסף כלכל אף דהי' ליוסף בנים וסרח בת אשר לא היתה בתו של אשר. אלא שגידלה בביתו כמבואר ברמב"ן פ' פנחס. הגם דהי' לו בנים זולתה. ובבראשית (מ"ו) ובנותיו כתב הראב"ע דנתגדלו בביתו של יעקב ולכך נקראו בנותיו עיי"ש. ובאורים תמה ג"כ על הכנה"ג מסברא וכתב דאולי כך פי' דבריו דאם יש לו בן ששמו כשמו של היתום ונכתב על היתום פלוני בני פסול דהוי שטר שיכול לזייף דיחשבו שהוא בנו ממש. ואף שהוא דוחק אבל זה ודאי דאם אין שם של היתום כשם בן הכשר אז כתב עליו בני דהואיל וגדלוהו ראוי ליכחד כך אף אם יש למגדל בנים:

ואומר אני דמי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתבו בניו של המגדל על היתום אחי או אחותי כשר. וראי' מהא שכ' התוס' בקדושין (דף כ"ב) ובסנהדרין (דף כ"א) דתמר לא היתה בת דוד ולכך היתה מותרת לאמנון והא דכתיב על כן תלבשנה בנות המלך מעילים משום שגידלה בביתו והרי מבואר בשמואל (ב' י"ג) דאמר אמנון תמר אחותי וכן שם על אמנון אחיך אלמא דמשום דנתגדלה עמו נקראת אחותו:

או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזוייף. עיי"ש בתשובת מיימוני (סי' מ"ח) ראי' לזה וכן קצת ראי' מהא דאמר אביי אמרה לי אם ומבואר בפ"ק דקדושין דמרבנתי' הוה. וברות (ד) ותקח נעמי את הילד וגו' ותהי' לו לאומנת ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי משמע מזה דאומנת אם כתבה על הילד בן שפיר דמי. אמנם לפמש"כ המפרשים דהוא על צד יבום אין ראי' מזה אבל יש ראי' מהא דאמר אביי אמרה לי אם. ועמש"כ לקמן (סי' רמ"ז) עיי"ש:

ומכל האמור יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו ועל חמיו אביו וכמו שהביא באורים דדוד קרא לשאול אבי. ואם כתב בני על חתנו כשר דחתנו כבנו כמוש"כ רש"י בשבת (דף כ"ג) וה"ה לכלתו בתו. וכמו דאיתא במדרש בראשית (פרשה פ"ד) ויקומו כל בניו וכל בנותיו כמה בנות הי' לו כו' אלא שאין אדם נמנע לקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו. ע"כ. ובמרדכי פ"ג דב"מ דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו יעויי"ש וכ"מ מתשוב' מיימוני שם מהא דהביא בתי הלא אבקש לך מנוח וכלתה היתה אך י"ל זה. ועיין בהגה"מ שם בזה ע"ש וכן אם כתב על דודו אחי כמבואר במדרש סוף רות אין אדם נמנע מלקרא לדודו אתי. ומה"ט אם כתב על בן אחיו אחי. כמו שפרש"י בת אביו ובמס' ע"ז (דף כ"ז) אחי וכו' דהיינו הך. אם דודו נקרא אח כן דודו קוראו את ג"כ:

בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שנ"ג) נשאל בראובן שנתן מעות לשמעון לקנות סחורה והי' ביניהם תנאים (נכתבו על הענין שלשה שטרות אחד ביד ראובן ואחד ביד שמעון ואחד ביד שליש. ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי טעה הסופר באחד מהן. והשיב הרדב"ז התורה אמרה אחרי רבים להטות ואם השני שטרות בסיגנון אחד נתבטל השלישי. יהי' ביד מי שיהי' דקי"ל בכל דינין שבתורה אחרי רבים להטות. וכ"כ הרשב"א בס"ת שנמצאו מחולפין נתקן אותם אחר הרוב עיי"ש. ותמה ע"ז בספר שעה"מ היכי מדמה ממונא לענין איסורא דדוקא בס"ת דהוא איסורא אזלינן בתר רובא. משא"כ לענין ממונא הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. עד שנשאר בצ"ע למעשה להוציא ממון עפ"ד הרדב"ז אלו עיי"ש בזה:

ולפענ"ד נראה דדברי הרדב"ז נכונים דהרי אנו דנין על השטרות איזה מהן נכתב כהוגן. וממילא בא לידי הוצאות ממון בכה"ג אזלינן בתר רובא דהרוב מברר לן איזה מהן נכתב כהוגן. וכיון דאנו דנין על השטר ולא על הממון אלא דממילא בא לידי הוצאת ממון לא איכפת לן בזה חזקה דממונא וכמוש"כ התוס' בחולין (דף צ"ו) דמחזירין שטר בסימנים ולא מפקינן ממונא בסימנים משום דבחזרת השטר אין עדיין שום אחד מהן מוחזק ולא מפקינן מחזקה אף דממילא בא לאפוקי ממונא לא איכפת לן. כיון דעתה ליכא אפוקי ממונא עיי"ש. ה"נ כיון דמתחילה אנו דנין על כתיבת השטר איזה מהן נכתב כהוגן ובאיזה מהן טעה הסופר ואנו דנין על הסופר ולא על הבע"ד עצמו בזה אזלינן בתר רובא כמו באיסורא כיון דהשתא אכתי ליכא אפוקי ממונא. וכמו דהתם אנו דנין על מעשה השטר של מי הוא. והסימנים מבררים של מי כמו כן הכא אנו דנין של מי הוא השטר האמיתי והרוב מברר של מי. וכמו דסימנים מועילים לאוקמי שטרא ביד הנותן סימנים. אף דאינם מועילים לאפוקי ממונא כמו כן הרוב מועיל לאוקמי שטרא ביד מי שמסייע לו רובא אף דהרוב אינו מועיל לאפוקי ממונא וא"ש:

עוי"ל לפמש"כ התומים בקת"כ (ס"ק כ"ד) לחלק הא דבדיינים הולכין אחר הרוב בממון אף דבעלמא אין הולכין אחר הרוב משום דבעלמא כמו במוכר שור לחבר הרוב והמיעוט שניהם אמת דרובא לרדיא זבני ומיעוט לנכסתא משא"כ בדיינים דבצד אחד ודאי שקר. א"כ יותר טוב לומר שהשקר הוא במיעוט מבהרוב עיי"ש. וא"כ ה"נ בשטרות יותר י"ל שהשקר בהמיעוט וע"כ אזלינן בתר רובא:

סימן מג סעיף ז' שטרי חוב המוקדמין פסולים. בב"מ (דף ע"ב) תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון נגבי מזמן שני ארשב"ל במחלוקת שנוי' ור"מ הוא. ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. ונ"ל דר"י ור"ל לטעמייהו אזלי. דהרא"ש בספ"ק דמכות הביא שם הירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והי' העדים כשרים לזה ופסולים לזה איתפלגון ר"י ור"ל. ר"י אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה. ור"ל אמר פסולים לזה וכשרים לזה ומסיק הרא"ש בשם הר"י הלוי, דטעמא דר"י משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא. שלא יאמרו קרוב כשר להעיד ע"כ. ולכאורה לא יתיישב טעם זה. אהא דאיתא בירושלמי בכתובות פרק אלמנה ניזונת אמתניתין דהיתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה. ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרה קיים. וע"ז אומר בירושלמי עד כדון שהי' בארבעה שטרות אבל בשטר אחד בפלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגן בכותב כל נכסיו לשני בנ"א והיו העדים קרובים לזה וכשרים לזה וכו'. והרי התם אין הפסול משום עדים אלא כיון שנתבטל משום האחרון נתבטל גם לראשונים. ואמאי הא התם לא שייך טעמא דיאמרו להכשיר קרוב להעיד. וצ"ל דכמו דגזרינן שמא יבוא להכשיר קרוב להעיד ה"נ ס"ל לר"י דאם יתקיים דבר, אחד בשטר תקיים גם דבר השני. ולטעמי' אזיל דגזירה שמא יגבה מזמן