אורח משפט כ

כו' מקשינן הוי' ליציאה מה יציאה לא בעינן מדעתה אף הוי' לא בעינן מדעתה והתם ליכא למימר כמו בגט דע"מ כן. גם שם ליכא ביד א"ו דגזה"כ הוא לכן ליתא למש"כ וצ"ע בכ"ז. ואולי ע"כ לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם אלא בכותב שטר ומתחייב על עצמו משא"כ בגירושין וקידושין הבעל כותב שמגרש ומקדש לא שייך כן:

ולפימש"כ הריב"ש סי' שפ"ב בשם הרא"ה וז"ל ואם כתבו בלשון עדים וחתמו עדים מהני ואינו מפי כתבם. דכל מילתא דמתעביד בע"כ של מתחייב כגון זה ומסירת מודעה לא בעינן צוואת מקנה. ואינו מפי כתבם ע"כ. וא"כ בגט דמהני בע"כ אינו מפי כתבם כלל וזה נכון:

מ"מ נ"ל דגר אף דכשר לקיים שטרות כדמשמע מהא דמבואר בשו"ע. מ"מ אינו יכול לקיים שלא בפני בע"ד. דלכאורה קיום דהוי כדין ואין גר יכול לדון כמבואר בסי' ז' ואמאי כשר לקיים. וצ"ל כיון דלא דרך כפי' הוא שפיר יכול לדון. וכ"כ בספר כתובה (דף כ"ב) והרי התוס' במס' ביב (דף מ') דהא דמהני קיום השטר שלא בפני בע"ד הא הוי שלא מדעת בעל השטר משום דהוא מעשה ב"ד וכל מעשה ב"ד נכתב שלא ברצון המתחייב. א"כ כיון דגר אינו יכול לדון אינו יכול לכתוב מעשה ב"ד שלא ברצון המתחייב. א"כ ה"ה דאינו יכול לקיים שטר שלא בפני בע"ד. ובסוגיא דב"מ (דף ט"ז) מתבאר להדיא דקיום שטר הוי מעשה ב"ד עיי"ש בזה:

ונראה לי עוד ראי' דנתינת הגט לא בעי ב"ד מהתוס' גיטין (דף י"ז) ד"ה מפני מה שכ' דאפילו אין בו זמן יכולה האשה לבקש עדי מסירה שיעידו בפני ב"ד או עדים שהיום נתגרשה ויכתוב לה שטר אחר וכ"כ שם בד"ה עד שעת נתינה ואס"ד דגט בעי ב"ד מה האי שכתבו שיעידו בפני ב"ד הא יכולה לבקש מהב"ד עצמם שהי' בעת נתינת הגט ולמה צריך עדותן של עדי מסירה א"ו דמשמע דס"ל דגט לא בעי ב"ד כלל וכבר כתבתי במ"א בזה:

ולאסור אשה על בעלה אם בעי ב"ד של ג' מאחר דאיכא פסידא דכתובה הרי זה כדיני ממונות דבעי ג' או אינו אלא הוראת איסור ככל איסורי תורה וסגי ביחיד לבד. ולהתיר אשה לבעלה דעת הח"מ באהע"ז (סי' י"ז ס"ק ע"ח) דלא בעי ב"ד וכתב בהדיא דלאסור על בעלה ג"כ לא צריך ב"ד. וז"ל דגם חכם אחר יכול להורות בכל דיני איסור והיתר ונדה ע"כ. הרי להדיא דפשיטא לי' דאין צריך ב"ד לאסור על בעלה אבל הרמ"א שם סל"ט והב"ש (ס"ק קכ"ד) ס"ל דלהתיר לבעלה בעי ג' מחמת דאיכא דין או דדמי לד"נ דמתירין א"א לעלמא או כתובה ודמי לדיני ממונות ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר דליכא דין א"כ לדידי' י"ל דגם לאסור על בעלה מאחר דאיכא דיני ממונות גם כן בעי ב"ד ג' גם כן. ומשמע לי דלאסור לבעלה א"צ ב"ד של שלשה מהא דפרש"י בסנהדרין (דף ח') בפלוגתא דר"מ ורבנן במוציא שם רע אי סגי בג' או בעי כ"ג דמיירי באין לו עדים אלא דאומר לא מצאתי בתולים ובא להפסיד כתובתה וכן מפרש בירושלמי ואמאי לא קאמר לאוסרה עליו ובליכא ס"ס באשת כהן או נתקדשה בפחות מג'. א"ו דבזה לא בעיא ב"ד אלא הוא ככל הוראת איסור והיתר. אלא די"ל דרש"י רצה לפרש בכתובה דיהא ניחא אפילו בישראל דליכא אלא חד ספיקא דאפ"ה אינה גובה כתובה מספיקא. כמבואר בח"מ סי' ס"ח סק"ט. אבל אין זה נכון דעכ"פ הו"ל להזכיר לאסור על בעלה ולהפסיד כחובה א"ו דלאסור לא בעי ב"ד כלל אם לא במקום שצריך כפי' דאז צריך ב"ד ע"ז. ולפימש"כ הב"ש (בסי' י"ז ס"ק ס"ג) דלכך צריך דו"ח לאסור אשה על בעלה דליכא ד"מ דהא אם היא אסורה אין לה כתובה. ואם היא מותרת אינה נוטלת הכתובה וע"כ הוי דיני נפשות וא"כ גם להב"ש אין צריך בלאסור ב"ד. ג' דהא ליכא כאן כתובה. ואף דהוי כמו דיני נפשות מ"מ אינו אלא לדו"ח בקבלת עדים ואז בעי ב"ד ג'. אבל להורות הרי הוא כאיסור לבד:

אם מכת מרדות בעי ב"ד של ג' או לא. האריך בזה בר"ש בן תשב"ץ ומשמע לי מהא דאמרינן במס' סנהדרין (דף י"ח) עבר על עשה ול"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פירש"י כהדיוט לידון בשלשה ע"כ והרי במ"ע אין בו אלא מכת מרדות ואפילו הכי בעי שלשה גם כן:

הא דבעינן ב"ד של נ' הוא לברר את הדין ואם נתברר אצלם להיכן הדין נוטה הגדול שבהן אומר הפסיד כמבואר בסנהדרין (דף כ"ט) הגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פ' אתה חייב. ויש לעיין אי הוא לעיכובא שיהיו כולן בשעת הפס"ד או די באחד מהן מאחר דנתברר הדין ואינו צריך אלא הודעה מי הוא הזכאי מי הוא חייב. [ובמדרש רות למה בשלשה שאין הלכה מתבררת אלא בשלשה משמע דצריך בירור לבד] ואי משום נאמנות די בשנים מהן. או דאפילו אחד מהן נאמן דהיא מילתא דעבידא לגלויי ואפילו לפי דעת הרמ"א בסי' ל' דלא מהני בד"מ מילתא דעבידא לאגלויי בכי הא דבודאי יבורר גם לרמ"א מהני ונראה דאפילו נימא דאינו לעיכובא. ודי בשנים או באחד מהן. הא דנהוג שיהי' כל הג' ביחד הוא כדי לקיים מצות דועמדו שני האנשים לפני ד' ופי' בתוס' ב"ב (דף קי"ד) ועוד דוכתי דלפני ד' אלו הדיינין. וא"כ לפימש"כ (בסי' י"ז) דבדיעבד אינו מעכב הא דועמדו שני האנשים אלו הבעלי דינין שכתב התוס' שם. ה"נ אינו מעכב שיהי' כולם ביחד ובדיעבד מהני ואינו אלא מצוה דלכתחילה. אלא דמטעם אחר יש להחמיר שיהיו כולם גם בשעת הפסק כדאמרינן בשבת (דף י') גמר דין לכחחילה לא דילמא חזו טעמא וסתרי דינא ושוב ראיתי להנתיבות (בסי' י"ח) שפסק להדיא כן. אכן אם הוצרך אחד לסלק מאיזה סיבה והגיד דעתו בבירור שכן יפסקו השנים בלעדו. אז יש לומר דמהני דהא דדילמא חזו טעמא וסתרי דינא דקודם הפסק דייקי טפי וא"כ הכא שהגיד להם שיגידו בלעדו הוי כמו שהגיד הפסק להבע"ד דדייק שפיר וסגי בשנים לבד או באחד גם כן:

ומאד תמהתי על המנהג שנוהגין בהתרת נדרים בשלשה שכולם אומרין מותר לך מותר לך ג"פ דלע"ד סגי באחד שיאמר מותר לך. דהא דהתרת נדרים בשלשה הוא כמו דין דהוי בג' או ביחיד מומחה והם צריכין לברר או להתיר או לא. וכשיוסכם אצלם שמועיל ההתרה צריך הגדול שבהן לומר מותר לך כמו איש פלוני אתה זכאי. איש פ' אתה חייב וה"נ בנדרים כן. ועיין בסדר הגט סי' מ' ואז יאמרו לו מותר לך ג"פ משמע דהב"ד כולם צריכים לומר לו כן. וביו"ד סי' רכ"ח ס"ג כיצד היא התרה שיאמר לו מותר לך. ומשמע דקאי גם אג' שכתב בס"א, ושוב מצאתי הדבר מפורש ברמב"ם (פ"ו מהל' שבועות ה"ה) כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות כו' והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת והוא אומר לו הן. חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך. או מחול לך ע"כ. הרי להדיא דא"צ לשאול ולהתיר אלא הגדול שבהן, אך בפי' המשניות לרמב"ם ספ"י דנדרים כ' וז"ל והגדול מן הג' הנמצאים שם אומר שרוי לך ומחול לך. שרוי לך ומחול לך וכו' ואח"כ אומרים שנים הנשארים שרוי לך ומחול לך. שרוי לך ומחול לך ע"כ הרי דס"ל דכולם צריכים לומר כן. אלא שהגדול אומר תחילה. אלא שקיצר ביד החזקה בזה וא"כ שפיר נהגו כן:

המנהג שנוהגין שמקבלין ע"ע שידין יחידי. והוא עפ"י הרדב"ז כמש"כ בסי' ג' אם יכול לכוף ג"כ ובתשובת ב"ח החדשות דיבר מזה ואינו אצלי כעת. אבל נהגו לכוף גם כן. ונראה שהוא כמו דתנן בפ"ה דשקלים מ"ב ואין עושין שררה על הציבור פחות משנים חוץ מבן