אורח משפט רח

ולפ"ז במקבל מתנה באחריות שטרפו ממנו ובא בע"ח אחר עם המקבל מתנה לגבות מהנותן דהבע"ח אחר קודם. דבע"ח שעבודו דאורייתא משא"כ מקבל מתנה באחריות אינו אלא מדרבנן:

והנה בס' שער משפט הביא ראי' דבע"ח קודם מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) במי שיש עליו כתובת אשה ובע"ח ואין לו אלא קרקע אחת דלא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן ולא לאשה. משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. וכ"פ (הרמב"ם פי"ז מה"א ה"ד) וביאר הטעם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא כו' וא"כ ה"ה הכא כיון שלא לוה ממנו כלום אלא שחייב עצמו במה שאינו חייב ראי ליתן לבע"ח שהוציא מעותיו עכ"ד. וזה איני דהתם טעמא אחרינא משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. ומש"כ הרמב"ם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום לא קאי כלל אדין זה דאין לו אלא קרקע אחת. ואעתיק לך מש"כ הרמב"ם שם תחילה (בפי"ז מה' אישות ה"ד) וז"ל מי שגירש את אשתו ועליו שט"ח ובא בע"ח והאשה לגבות והי' לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בע"ח נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא הי' בה דין קדימה נותנין אותו לבע"ח ואם נשאר לאשה כלום תטול ואם או תדחה מפני בע"ח שהרי בע"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"כ. הרי דכתב כאן ב' דינים בע"ח בזוזי וכתובה בקרקע. וגם אם אין לו אלא קרקע. לכן על הראשון כתב דלכך בע"ח בזוזי מפני שב"ח הוציא מעות והאשה לא חסרה דבר. ועל השני דאם אין לו אלא קרקע דמפסדת כתובתה משום דיותר משהאיש וכו' והדבר מבואר כן בכתובות (דף פ"ו) אמר אמימר האי מאן דאיכא עליו כתובת אשה ובע"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזי. לבע"ח מסלקינן לי' בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא. האי כדינו והאי כדינו. [ופרש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד ארעא והיא לא נתנה כלום] והוא כהרמב"ם על הדין הראשון הנ"ל ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לי' לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש וכו' וכ"ה ברי"ף ור"ן שם וא"כ גם הרמב"ם דעתו כן. ואולי ט"ס הוא ברמב"ם ואחר בע"ח נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע צ"ל שבע"ח הוציא מעות והאשה לא חסרה דבר ואחר ואם לאו תדחה מפני בע"ח צ"ל שיותר משהאיש רוצה וכו' איך שיהי' אין משם ראי' כלל. והעיקר כמוש"כ בזה:

סימן מא סעיף א' כתב הרמ"ה שצריך לכתוב בהקיום שקרעו שטר הראשון דאל"כ פסול הוא דשמא ילך לב"ד אחר ויעשה קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה. וכתב הסמ"ע אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין. לשכחה חיישינן. דשמא שכחו לקרוע עיי"ש. ובאמת הרמ"ה ביאר בב"ב (דף קל"ח) אהא דכל טירפא דלא כתיב בי' קרענא לשטרא לאו טירפא הוא. משום דבדבר שאינו שכיח חיישינן לב"ד טועין. וא"כ הרמ"ה שלמד הך דצריך לכתוב שקרעו לשטר הראשון הוא מהא דטעמא. א"כ ה"נ חיישינן לב"ד טועין משום דאינו שכיח וזה נכון:

סעיף ג' ואפילו נאבד בעדים. כתב הש"ך (ס"ק י"א) דכשהשט"ח ביד הלוה וכן הכתובה ביד הבעל הוא ראי' גמורה לפרעון ושוב לא תוכל האשה לגבות בעדי הינומא מן הבעל וכן המלוה בטופס. ובנתיבות המשפט תמה ע"ז דמאי ראי' הוא זה הא קי"ל דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וכן כותבין כתובה לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. וא"כ אפשר לומר דכתב לעצמו כמה כתובות וכמה שט"ח. ונשאר אחד בידו. וקיימתי זאת מסברא דנפשאי על שט"ח. אבל מש"כ על כתובה שכותבין לאיש אעפ"י שאין אשתו עצמו צ"ע. דהא תנן בב"ב (דף קס"ח) אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ופרשב"ם דהיינו כתובה. ובעיקר סברא זו יעויין במהרש"ל ובמהרש"א בכתובות (דף נ"ו) ובב"ש (סי' ק"י) ובבית מאיר שם. מש"כ בזה עיי"ש:

ונ"ל להביא ראי' לסברת המהרש"ל והש"ך מהא דאמרינן בגיטין (דף כ"ז) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכתב רש"י בד"ה לא לזה ולא לזה לבעל לא יחזיר שמא כבר נתן לה וממנה נפל וכשיבוא לידו יחזור אחר עדי מסירה ויעידו שגירשה. וכשתתבע כתובתה יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בב"ד ותנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וחייבוני לפרוע ונתנו לי הגט כדי שלא תחזור ותגבה ולאשה לא יחזיר שמא תנשא בו. עכ"ל. הרי מבואר דכשהגט בידו אין יכולה לתבוע כתובתה. אף דקי"ל בב"ב (דף קס"ח) דכותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. וא"כ איכא למימר דילמא כתב כמה גיטין והניח אחד בידו. א"ו כיון דהגט בידו ואינו ביד האשה מוכח דזהו הגט עצמו שנתן לה תחילה ולא חיישינן כולי האי לומר שמא אבדה גיטה כמה שאמרה וזה גט אחר הוא. ה"נ לא חיישינן דילמא אבדה כתובתה כמה שאומרת והכתובה שביד הבעל אחרת היא. אלא כיון שהכתובה ביד הבעל אמרינן שהיא הכתובה עצמה שכתבה לה בעלה תחילה. ולכך אינו גובה בעדי הינומא. דאמרינן דודאי פרע לה. וכן הדין בלוה ומלוה וגם מוכח מהך דגיטין דאין יכולה לומר דהגט נפל מידה והבעל מצאו ה"נ אין יכולה לומר דהכתובה נפל מידה והבעל מצאו וכן הדין בלוה ומלוה:

אמנם מתוס' ב"מ (דף י"ז) בד"ה לא אמר כלום משמע דלא כהש"ך שכתבו וז"ל אהא דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולא מיבעיא במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה כתיבתה דאינו נאמן לומר פרעתי אם יש לה עדי גירושין. אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינו מוציאה כתובתה אינו נאמן לומר פרעתי אפי' אם הוא מודה שהכתובה היא בידה וגם הגט בידה ופרעה בעדי הגט גרידא ואע"ג דבמה שנשאר שטר כתובה בידה הוא מפסיד שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא יכתוב שובר שלא תגבה פעם שני' עכ"ל. וקשה למה בעי לכתוב שובר. הא כשתחזור הכתובה. יהי' זה גופא ראי' שפרע. א"ו דאין זה ראי' דדילמא כתב בעצמו הכתובה ולכן בעי שובר דוקא:

ובכתובות (דף י"ז) וליחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא לה לכתובתה בהאי ב"ד וגבי' בה א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר וכתבו תוס' ואפילו ע"י עדי הינומא לא הי' לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה כתובה תח"י. כו' אפילו למ"ד דלא מצי טעין אחר מעשה ב"ד מפסיד במה שהכתובה תח"י שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהי' לה עדי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וכו' והשתא שהכתובה בידה תוציא מאתים וכתב מהר"ם לובלין יש מקשי' מה צריכים התוס' לפירוש זה דהא פשיטא דאיכא נפקותא במה שתשיב לו הכתובה שאם תתבענו פעם אחרת אז יוציא הוא הכתובה שבידו שכבר פרע לה ולהנ"ל ניחא דאין הכתובה שבידו ראי' על הפרעון דשמא כתובה אחרת כתב לו לכן הוצרכו תוס' לפירושם כן:

ועיין תוס' ב"ב (דף קס"ת) דרשב"ג דס"ל דמקח נקנה למוכר בחזרת השטר. אם הלוקח מוציא שטר אין ראי' מה שיש לו למוכר שטר כיון דכותבין שטר למוכר בלא לוקח: