אורח משפט רד

קאי כרבה קיי"ל דרב ור"י הלכה כר"י וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י והא הכא לא הוצרכו תוס' אלא להוכיח דהלכה כר"י לגבי שמואל א"כ למה הוצרכו לומר דהלכה כר"י לגבי שמואל מדהלכה כר"י לגבי רב. הא תלמוד ערוך הוא בפ' מי שהוציאוהו דהלכה כר"י לגבי שמואל א"ו דכוונת תוס' הכי הוא דנהי דהלכה כר"י לגבי שמואל מ"מ הא רבה ושמואל בתרא שיטתא קיימי ואין הלכה כתר במקום שנים לזה כתבו דהלכה הוא דרב ור"י הלכה כר"י וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י פי' אם רב ושמואל בחדא שיטתא קיימא הלכה כר"י וה"ה אם רבה ושמואל בחדא שיטתא קיימא באופן דשיטתם הוא כמוש"כ בבכורות דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל:

ובזה יש לבאר הא דכתבו התוס' בב"ב (דף קנ"ח) שכתבו דמסתמא לא יחלוק ר"י על רב ושמואל [דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו] והקשה הב"ח שם דאמאי לא אמרינן כן על ר"ל משום בר קפרא דמסתמא לא יחלוק על רב ושמואל. ולהנ"ל ניחא דאחר שהקדימו שם תחילה דהלכה כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"ז כתבו דמסתמא לא יחלוק ר"י על רב ושמואל דאי הוי חולק עליהם הוי קיי"ל כוותי' דאדם מוריש שבועה לבניו משא"כ על ר"ל משום בר קפרא אין זה הוכחה דאף דבר קפרא רבו של ר' יוחנן הי' כמוש"כ כרא"ש שם ובפ"ב דמס' ע"ז, מ"מ אין הלכתא כוותי' לגבי רב ושמואל דבכללים מבואר דלא משגחינן במה שחברו גדול ממנו כמוש"כ (הש"ך בסי' ס"ו) דהלכה כר"נ בדיני גם נגד רבוותא. ולא ראיתי להביא ראיות לזה. כי הוא פשיט ומבואר בדוכתי טובא בזה:

ובתוס' ר"ה (דף ל') ד"ה לדידי' כתבו וז"ל והי' נראה דקי"ל כוותי' כו' אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף י"ח) דקי"ל כר"י לגבי רב ושמואל עכ"ל. הרי להדיא דהוא כשיטתם דלעיל שכתבו שם בזה. אכן אין זה ענין לנידון שלפנינו דכוונת התוס' שכתבו דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל היינו או לגבי רב או לגבי שמואל דהא במגילה לא פליגי עליו רב ושמואל ביחד אלא דלחד לישנא פליג עליו רב ולחד לישנא פליג עליו שמואל וזה שכ' דלאיזה לשון שנאמר דחד מיהא פליג עלי' או רב או שמואל הא הלכה כר"י לגבי תרווייהו אבל לא מוכח דהיכא דפליגי בחד דהלכה כר"י לגבי תרווייהו. [ומש"כ תוס' שם ומיהו נראה כיון דר"א פליג הי' קצת נראה לפסוק כמותו דהוא בתראה תמה בעל כפ"ת הא ר"א תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום רב כ"כ רא"ש בפ"ג דברכות סי' כ"ג עיי"ש]:

ועיין תוס' פסחים (דף ק') ד"ה אלא שכ' וז"ל וצריך לדקדק כמאן הלכה דאע"ג דאמר ר"י לעיל הלכה כר"י ובמי שהוציאוהו משמע דהלכה כר"י לגבי שמואל איכא תד לישנא דלא אר"י הכי ורב נמי סבר לקמן כשמואל וקאמר שבת קבעה נפשה ע"כ. משמע מזה מדכתבו דרב נמי סבר לקמן כשמואל כוונתם דלכך לא קיי"ל כר"י משום דרב ושמואל פליגי עלי' ודבריהם דהכא לכאורה סותרים למש"כ בכתובות ובבכורות בשם בה"ג דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל. מיהו יש לדחות קצת דכוונתם הוא דלכך לא קי"ל כר"י כיון דאיכא חד לישנא דלא אר"י הכי וקיי"ל כשמואל. וכתבו דרב נמי סבר כשמואל לרווחא דמילתא. אכן משמעות דבריהם נראה כפי צד הראשון שכתבנו ועיי"ש ברא"ש (סי' ב') ובק"נ שם עיי"ש:

והמעיו"ט בבכורות שם הקשה דהרא"ש בעצמו בקדושין פרק האומר (סימן ב') כתב דהלכה כר"י אפי' לגבי רב ושמואל. ולק"מ דהתם הביא כן בשם ר"ח ור"ח ס"ל כן כמוש"כ תוס' בשבת (דף קמ"ה) בשם ר"ח. אבל הרא"ש בעצמו לא ס"ל כן ולרווחא דמילתא כתב התם דמטעמא אחרינא לא מסתבר כוותי' עיי"ש. ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת (ח' חו"מ סי' ס') מש"כ בזה:

ולפי מה שנתבאר בזה דבכמה דוכתי מבואר דהרא"ש ס"ל דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל לכן לטעמי' פסק שעבודא דאורייתא. והתוס' שפסקו שעבודא לאו דאורייתא לטעמייהו בפסחים שכתבו דאין הלכתא כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וכמו שנתבאר לעיל בזה:

התוס' בב"מ (דף ד') כ' למ"ד שעבודא דאורייתא ליכא מודה מקצת בשבועה אלא בלית לי' קרקע או במחל השעבוד. ותמהו בזה דא"כ ל"ל קרא בפ' כל הנשבעין שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דבמאי עסקינן אי דהניח אביהן קרקע בלא"ה ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואי בלא הניח אלא מטלטלין הא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הי' נראה דמיירי בהניח אביהן מטלטלי אצל אחרים לפי"מ דאמר בכתובות (דף פ"ד) בהניח מלוה או פקדון ביד אחרים דינתן ליורשים דכולן צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה וא"כ מדאורייתא דא"צ שבועה שפיר משתעבדי מטלטלי דיתמי. אבל זה אינו דהטור (בסי' ק"ז) כתב להדיא דלא משתעבדי אף אם מופקדים ביד אחרים וע"כ דיורשים כמוחזקים ולא איכפת לן במה דמונחים ביד אחרים. לכן נ"ל די"ל לפי"מ דמבואר לקמן (סי' ק"ז) בסמ"ע דהפוסקים ס"ל דבכותב בפירוש מקרקעי ומטלטלי גובין ג"כ ממטלטלי דיתמי. ועיי"ש שהבאתי השיטה בפ"ק דב"ק וזה למ"ד שיעבודא דאורייתא וא"כ איצטריך קרא בכה"ג שטוען בפירוש התחייב אביהם מטלטלי בקנין לכן איצטריך קרא לפטור משבועה באיכא מטלטלין שהתחייב אביהם בתנאי וא"ש:

ועוי"ל לפי"מ דמבואר (בסי' צ"ה) די"א דבית הוי כמטלטלין לשבועה דתלוש ולבסוף חברו אינו כקרקע והא דגובין מעמלי דבתי הוא משום סמכא דעתי' עלייהו וכמוש"כ בביאור הגר"א ז"ל שם והרי בב"מ (דף ס"ז) כ' רש"י דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הוא משום דלא סמך עלייהו. וא"כ בהניח בית ליורשים משתעבד לבע"ח דסמך ע"ז וליכא למימר בזה דשמא לאחר מיתה קנאום כמוש"כ רש"י בב"ק (דף י"ד) דהוא ג"כ משום דלא סמך עלייהו מאחר דיכולין לומר שמא לאתר מיתה קנאום ולא שייך זה בבית ואפי"ה איכא שבועה דהוי כתלוש לענין שבועה וא"ש ונכון. ולהי"א שם דס"ל דהוי כקרקע יתרצו כתי' הראשון בזה:

ובעיקר פלוגתא דאמוראי אי שעבודא דאורייתא יש לעיין למה לא הביאו בס"פ ג"פ דתנאי פליגי בזה בבכורות (דף מ"ח) וכעין שהקשה הרשב"א שם דאי ר"נ ורבנן פליגי בשיעבודא דאורייתא אמאי לא הביא הש"ס פלוגתא דתנאי בגט פשוט עיי"ש וצ"ע. ועיין סמ"ע לקמן (סימן ס"ט סק"א וסי' קי"א ס"ק ז') שפסק שיעבודא דאורייתא ועיין מש"כ לקמן (סי' תי"ט) בזה וכ"כ הסמ"ע (בסי' ק"ד סק"א) דשעבודא דאורייתא ודעת הש"ך דהוא ספיקא דדינא עיי"ש:

בב"ק (דף ק"ד) ל"צ דאיכא אחריות נכסים ופרש"י מפני כבוד אביהם. ותמה מהרש"א הא לקמן ודף קי"א) במסקנא מבואר משום דאישתעבוד נכסיו דאבוהון. וי"ל דלקמן כתב אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא והתם קאי לרבא ורבת ס"ל שעבודא דאורייתא כמוש"כ תוס' בגיטין (דף נ') והכא קאי אליבא מ"ד של"ד ובפרט לתוס' ב"ק (דף י"ב) דר"נ ס"ל של"ד והסוגיא הא קאי הכא אליבי' ואינו גובה אליבי' אלא משים נעילת דלת והכא לא שייך זה וכמוש"כ ברשב"א בשם רש"י כן. אף דאינו ברש"י שלפנינו ואין זה שיטתו ועוד דהא הכא אדאו' קאי וכמשמע מהתוס' וגם הא איכא מ"ד דאינו גובה מן היורשים אפי' מתקנתא דרבנן וכמוש"כ התוס' כאן. ולדידי' פי' הא דהניח אחריות נכסים חייבין לשלם בעמד בדין ורש"י פי' כאן דלא מהני העמדה בדין לכן פי' משום כבוד אביהם כנ"ל ונכון:

ובגמ' שם וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים וכתבו התוס' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא פריך דהכא משמע דמדאורייתא גובה מן היורשים ולפמש"כ תוס' לעיל (דף י"ב) בד"ה אנא מתניתא ידענא דאע"ג דבעלמא עבדי כמקרקעי דמי הכא כמטלטלי דמי דבמילי דרבנן הוי כמטלטלי ושעבודא ל"ד. ולכך אין גובין מן העבדים עיי"ש. א"כ מוכח דס"ל לר"נ שעבודא