אורח משפט ר

דר"ה דמפרש משום צררי לית לי' דפריעת בע"ח מצוה. ואינו אלא מצוה דרבנן ופסק המרדכי כוותי'. ואל תתמה ע"ז שכן מצינו דעת הש"ך (בסי' רנ"ה ס"ק ו') שכתב דפריעת בע"ח אי הוי מצוה הוא פלוגתא דאמוראי ר"ה ברי' דר"י ור"פ פליגי בזה עיי"ש. ומשטחיות דבריו שם משמע דלר"ה ברי' דר"י דקאמר משום צררי גם מצוה דרבנן ליכא עיי"ש ובש"ך סימן זה. אבל דעת המרדכי אינו כהש"ך. אלא דלר"ה ברי' דר"י עכ"פ מצוה דרבנן איכא. ולכן מה שכתב המרדכי דפריעת בע"ח הוי מצוה דרבנן הוא לר"ה ברי' דר"י כן נ"ל דעתו בזה. וכן המרדכי לטעמי' כתב בסוף פרק גט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא משום דס"ל דפריעת בע"ח אינו אלא מצוה דרבנן. והא דפריך בכתובות (דף פ"ו) א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא למיעבד מלוה מאי א"ל תנינא דכופין ומשמע דלר"ה בר"י דר"י פשיטא דכופין. ולפי"מ שביארנו דלר"ה ברי' דר"י דאינו אלא מצוה דרבנן פשיטא דאין כופין לרש"י בכתובות (דף צ"א). וצריך לומר דזה מודה ר"ה ברי' דר"י דלא אמרינן דאינו אלא מצוה בעלמא אלא דגם חיובא רמי עלי' אף דהשעבוד לאו מדאורייתא וכמוש"כ הש"ך בסימן זה. אך במרדכי פ' הכותב (סי' רכ"ב) מבואר דהוי דאורייתא ורק ביתמי לבד הוא מצוה דרבנן וסותר למש"כ בפ' המקבל:

והנה לפי"מ שהבאנו דדעת רבוותא הוא דהוא מצוה דאורייתא יש לבאר ג"כ היכן רמיזא זה בתורה. והנה מצינו דעת רש"י בכתובות (דף פ"ו) דהמצוה דפריעת חוב הוא מהן צדק ע"ש. והרמב"ן והריטב"א כתבו משום דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה והמבי"ט (ח"א סי' נ"א) כתב ג"כ דהוא דאורייתא ושהרשב"ץ נפיק מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה יעוי"ש. אבל הרדב"ז כתב משום דדמי לגזילה דכתיב בו והשיב ושכ"מ מהרמב"ם (פ"ז מה' גזילה ואבידה) ע"ש שכתב וז"ל מ"ע של תורה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו וכתב הרב (פ"ז מה' גזילה ואבידה) אחד הגוזל או הגונב או העושק או שהלוהו או שהפקידו אצלו כו' הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר דברים הנזכר בכתוב ובתחילת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מ"ע וכי היכי דהוי מ"ע להשיב את הגזילה ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל ע"כ:

ובאמת אין אנו צריכין מדכלל הרמב"ם הכל בכלל לקרבן וחומש ה"ה להשבה. דכן אמרינן להדיא בב"מ (דף מ"ח) דתניא ר"ש אומר מנין ליתן את האמור למעלה (וכחש בעמתו וכו' ותשומת יד) למטה (בהשבה) דכתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר ואר"נ אמר ר' אבוהו א"ר לרבות תשומת יד להשבון הרי להדיא דאיכא מ"ע דהשבה בהלואה ג"כ. ואפ"ל דלכך לא הביא הרדב"ז מהך סוגיא אלא מהרמב"ם דהא מבואר שם דלר"י דס"ל מעות קונות ומיירי ביחד לו כלי להלואתו ולר"ל דס"ל משיכה קונה שנטלו וחזר והפקידו אצלו וא"כ הוי כמו פקדון וגזילה משא"כ הרמב"ם דלא כתב הך דיחד לו כלל וכבר כתבו המפרשים מה שלא הביא זה ואפי"ה הלואה בכלל אלא דאכתי אינו מספיק דסוף כל סוף מבואר להדיא דמרבינן להשבון מכל אשר ישבע ולהרמב"ם דלא בעי יחד כלי מוכח דאיכא מ"ע דהשבה בהלואה ג"כ:

והרמב"ם (פ"א מה' גזילה ה"ד) איזהו עשק זה שבא לתוך ידו ממון חבירו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה וע"ז נאמר לא תעשוק את רעך ע"כ. והרי במס' ב"מ אמרינן (בדף ס"א) לא תעשוק שכר שכיר לעבור בב' לאוין וא"כ הלואה דהוא ג"כ בלא תעשוק להרמב"ם הנ"ל איכא לאו דלא תגזול ג"כ וא"כ ממילא הוא שכלל והשיב את הגזלה או אח העשק. וי"ל על הרמב"ם דס"ל ולא תעשוק רעך הוא הלואה למה הוצרך למיכתב וכחש בעמתו תשומת יד הלואה הא כיון דכתיב עשק הלואה בכלל, ובשלמא לר"ל בב"מ (דף מ"ח) ניחא דאיצטריך למיכתב ברישא תשומת יד ולא בסיפא דהשבה לאורויי דמשיכה קונה אבל לר"י קשה כנ"ל וצריך לומר משום דחייב על כל אחת ואחת כדתנן בשבועות (דף ל"ו) דעושק שכר שכיר והלואה תרתי מילי נינהו. אלא דזה אינו דבאמת אינו חייב מדלא תנן התם עשק כלל, וצ"ל כמוש"כ התוס' בב"מ שם (דף מ"ח) דלר"י עשק לשום דרשא נכתב ה"נ תשומת יד ג"כ. ובתוס' ב"מ (דף קי"א) בלא"ה נשארו בתימא למה נכתבו שניהם או בגזל או בעשק ע"ש בזה:

ונ"ל ראי' להרמב"ם מהא דתנן בשבועות (דף ל"ו) תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת. ויש לדקדק הא בקרא כתיב גם עשק ומאי שנא דשיירי' במתני' א"י דעשק היינו הלואה ומשו"ה אינו חייב תרתי אתשומת יד ועשק ואפי' אי הוי שכר שכיר ג"כ אינו חייב אהלואה ושכר שכיר דהכל הלואה הוא וזה נכון. [מיהו לרבא בב"מ (דף קי"א) דגזל היא עשק אין זה ראי' דמאחר דקתני גזל עשק בכלל אלא דר מוקי בב"מ (דף מ"ח) הא דאשם גזילות בשכר שכיר (בב"מ שאח מוקי הא דלא תעשוק רעך בשכר שכיר גם כן. מיהו מהש":

הלח"מ שם וכ"ה בהה"מ (פ"א מה"ג) דבכ"מ גזל ועושק תרי מילי נינהו מדחלק הכתוב גבי אשם גזילה ולא קאמר דחדא מילתא אלא גבי שכיר ע"ש וא"כ גבי אשם גזלות דחלקו בשתים אמאי לא מנה גם עושק ואף דבקרא כתיבי תרוויי' הוא דחייב אכל אחד מהן אם היו לבדו אבל כשכללן אינו חייב אתרוויי' אלא אחדא לבד]:

וכן משמע מהירושלמי ר"פ הנושא והובא ברא"ש פ"ב דכתובות תני. זנה חמש שנים הראשונות בין ביוקר בין בזול הי' ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול הי' בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול. פי' אם היו המזונות ביוקר בחמש שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר אבל אם היא גרמה נותן בזול. אבל אם הראשונות היו בזול אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל עכ"ל הרא"ש. הרי להדיא דעיכוב פריעת החוב כגזילה הוי. וכן משמע בב"מ (דף נ"ה) ותנא דידן מ"מ לא תני ישיבת הדיינין חנא לי' גזל ופרש"י מכיון דתנא לי' בפרוטה ש"מ ממונא הוא וכפינן וישיבת הדיינין פרש"י שמודה אלא שדוחהו מלשלם וא"כ להרדב"ז מתפרש כפשוטו תנא לי' גזל דהלואה ג"כ בכלל:

ולדעת הרמב"ם דס"ל דאיכא בפריעת חוב לא תעשוק את רעך ולהרדב"ז דהוא משום גזילה ק"ל מהא דאמר בכתובות (דף פ"ו) א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת חוב מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תניתוה בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו [וק' דאפי' בלך ושוב כתב הרמב"ם (בפ"י מה' מלוה) ולוה דאיכא משום לא תאמר לרעך לך ושוב ומכש"כ באינו רוצה לפרוע כלל פשיטא דכופין] ואמאי הא איכא ל"ת דלא תעשוק ופשיטא דכופין. וכן ק"ל מהא דגיטין (דף ל"ו) דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה הוא ופרש"י דיכולין לעקור דבר בשוא"ת. שוא"ת שאינו עושה המצוה לפרוע חובו כשופר וסדין בציצית כמבואר ביבמות ואי איסור עושק איכא מאי ענין מצוה לכאן. לכן נ"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל שעבודא דאורייתא בפי"א ממלוה לכן כתב דאיכא לא תעשוק אבל אי שעבודא לאו דאורייתא אינו אלא מצוה מאחר דליכא שעביד נכסים אלא דמצוה רמי על הלוה כמו כל מ"ע שבתורה והרי הראשונים כתבו דהא דס"ל לר"פ דפריעת חוב מצוה הוא משום דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ שפיר פריך לר"פ לדידך דאמרת פריעת חוב מצוה והוא משום דשעבודא לאו דאורייתא ולא רמי אנכסי