אורח משפט קצח

עדות שאילה"ז. אך בתוס' כתובות (דף כ"א) כתבו בשם י"מ דלכך אין עד נעשה דיין בקידוש החודש משום דבעינן עדות שאילה"ז והם לא יקבלו הזמה על עצמן. הרי להדיא דלהי"מ גם בעדות החודש בעינן עדות שאילה"ז. מיהו י"ל דנהי דלא בעינן עדות שאילה"ז מ"מ בעינן שיהא ראוי להזימן דאל"כ יעיד כל אחד מה שירצה ותצא משפט מעוקל ח"ו. והאו"ת לטעמי' שכ"כ (בסי' ל"ג) עיי"ש:

בסנהדרין (דף ע"ח) אמרינן ואמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מ"ט א"ק והשור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינן בי' וגם בעליו יומת קרינן בי' והשור יסקל וכל היכא דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת לא קרינן בי' והשור יסקל ר"א אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור מ"ט כיון דאלו בעלים הוו פטורים שור נמי פטור. והנה הא דשור של אדם טריפה פטור מהיקישא דהשור יסקל וגם בעליו יומת דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת משום דאדם טריפה שהרג מבואר לעיל דפטור משום דהוי עדות שאאילה"ז כמו כן שורו שהרג נמי פטור מה"ט וכן נראה מפרש"י שם בד"ה וגם שכ' וז"ל דכיון דאילו קטיל מרי' שלא בב"ד עפ"י עדים לא מיקטיל כדאמרינן לעיל כו' עיי"ש והוא מטעם דהוי עדות שאאילה"ז:

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפי' פי' אחר בזה. שכתב (בפ"י מה' נזקי ממון ה"ז) וז"ל. שור שהוא טריפה שהרג את הנפש או שהי' השור של אדם טריפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכיון שבעלים כמת הם חשובים ואינם צריכין מיתה ה"ז פטור ע"כ. וביאור דבריו כך הם דעל שור טריפה פטור משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכשם דבבעלים אי הוי טריפה פטור כך השור אי הוי טריפה פטור. ועל מה ששור של אדם טריפה פטור הוא משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת. כל היכא דקרינן בי' וגם בעליו יומת קרינן בי' והשור יסקל משא"כ בבעלים טריפה דלא שייך בי' וגם בעליו יומת דכופר תחת מיתה בא ובלא"ה כמת הם חשובים ולא צריך מיתה הרי השור נמי פטור ואינו נסקל. וזהו שפתח הרמב"ם שור שהוא טריפה או של אדם טריפה. ומפרש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור. זהו טעם כשהשור בעצמו טריפה. אבל אם הי' הבעלים טריפה מפרש משום דלא שייך וגם בעליו יומת כיון דחשוב בלא"ה כמת ולכן פטור ולא ניחא לי' לפרש כפרש"י דכיון דאי האדם טריפה הרג בעצמו פטור מטעם עדות שאאילה"ז. ה"נ שורו שהרג אף שבשור איכא עדות שאילה"ז דהוא בריא וגם אי הוא טריפה לא שייך בי' עדות שאאילה"ז דאם יוזמו משלמין דמי שוויו כמוש"כ תוס' בסנהדרין מ"מ ליפטור מהיקישא דס"ל להרמב"ם דלא שייך כמיתת הבעלים כך מיתת השור אלא בשור טריפה כיון דאילו בעלים הוי פטורי משום עדות שאאילה"ז ה"נ בשור אף דהוי עדות שאתה ילה"ז מ"מ כיון דשוה בזה דהוא טריפה אהני היקישא להקישו לבעלים. אבל בשור בריא דליכא משום עדות שאאילה"ז וגם אינו טריפה מה בכך שהבעלים טריפה לא שייך היקישא בזה. לכן פירש דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת. והוא פי' נכון:

ונראה דהוכרח לפרש כן משום דבסנהדרין (דף ט"ו) אמרי' שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור והכא קאמר כל היכא דקרינן בי' וגם בעליו יומת קרינן בי' והשור יסקל ואמאי לא קאמר ג"כ כלישנא דלעיל כמיתת בעלים כך מיתת השור ש"מ דזה לא מהני אלא אם השור טריפה אליבא דרב אשי. אבל אם האדם טריפה לא שייך זה. לכן קאמר משום דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת פי' דלא שייך בי' בעליו יומת כיון דבלא"ה נמי חשוב כמת כמוש"כ וא"ש:

ובזה ניחא מה דרבא לא ס"ל היקישא דרב אשי בשור טרפה שהרג כיון דאית לי' היקישא. א"ו דבאמת לאו מהיקישא יליף אלא מוגם בעליו יומת. והא דאיצטריך באדם טריפה שהרג דפטור משום דהוי עדות שאאילה"ז ולא קאמר משום דלא שייך בי' מכה איש ומת מות יומת כיון דכמת הוא חשוב. משום דבפני ב"ד חייב משום ובערת הרע מקרבך. לכן קאמר דבעדים פטור ואינו חייב משום ובערת הרע מקרבך כיון דאין כאן עדות משום דהוי עדות שאאילה"ז:

ועפי"ז יתיישב מה דהוי ק"ל הא דאמרינן בב"ק (דף מ"ד) שור היתומים שור האפוטרופוס וכו' הרי אלו חייבין מיתה וברמב"ם (פ"י מנזקי ממון ה"ו) וכן כו' ושור היתומים ושור האפוטרופסין שהמיתו נסקלין ואין האפוטרופסין משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיובי כדי שיהיו צריכין כפרה ע"כ. ומבואר מזה דשור של חש"ו שהרג נסקל משום דביתומים תנן להדיא וחרש ושוטה דמי לי'. ועיין הה"מ שם. וקשה מהא דבסנהדרין (דף ע"ח) דשור של אדם טריפה אינו נסקל משום דאילו בעלים הרגו פטורי ה"נ הוא פטור. וה"נ נימא בחש"ו כיון דאילו הרגו פטורי דלאו בני חיובא נינהו. ואיש כי יכה פרט לקטן. וה"נ בחרש ושוטה דלאו בני דעת נינהו וכיון דהם פטורי גם שורם יהא נפטר. אבל להרמב"ם א"ש דע"כ לא אמרינן באדם טריפה ששורו אינו נהרג אלא משום דלא שייך בי' וגם בעליו יומת כיון דחשוב כמת. משא"כ בחו"ש נהי דלא קרינן בהו וגם בעליו יומת דאין משלמין את הכופר. מ"מ שייך בהו מיתה אלא דלאו בני חיובא נינהו וא"ש:

ולשי' רש"י דהטעם ששור של אדם טריפה אינו נהרג משום דאלו בעלים הרגו פטורי. ה"נ שורן פטור. הא דשור של חש"ו נסקל ול"א כיון דאלו בעלים הרגו פטורי ה"נ שורן פטור. י"ל כיון דהא דשור של יתומים חייב מרבינן משבעה פעמים שור דכתיב בקרא. א"כ גזיה"כ הוא וה"ה לחו"ש דדמי לקטן. או דלרש"י באמת אין חייבין חו"ש אלא קטן בלבד ורק הרמב"ם לטעמי' כתב חו"ש ג"כ:

והא דלא אמרינן דבשור של אדם טריפה חייב משום ובערת הרע מקרבך י"ל דשאני הכא דגלי קרא דלא קרינן בי' ובערת הרע מקרבך בזה. ועוד דהרמב"ם לשיטתי' שהראב"ד כתב דשור טריפה שהרג בפני ב"ד חייב והוא משום ובערת הרע מקרבך והה"מ כתב דיש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתיב אלא באדם וא"ש. והא דאיתא בחולין (דף ק"מ) דעוף שהרג את הנפש פטור משילוח משום דבעי לאתויי לבי דינא לקיומי ובערת הרע מקרבך. י"ל דסברת הה"מ הוא דלכך ליכא ובערת הרע מקרבך דבאדם יש לומר שיעשה עוד הפעם. משא"כ בהמה אפשר בשמירה. וכ"ז בבהמה שיש לה בעלים. אבל התם בשילוח הקן דאינו אלא מן ההפקר. דכי יקרא פרט למזומן. וגם כעת כשישלח הרי אין לה בעלים. וא"כ שפיר יש לחוש שיהרוג עוד הפעם. לכן איכא שפיר ובערת הרע מקרבך. ועיין רש"י סנהדרין (דף ל"ו) שכ' בלא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל משום ובערת הרע מקרבך. א"כ מבואר דס"ל דגם בבהמה שייך ובערת. וא"כ לשיטתו לא מצי לפרש כהרמב"ם משום דלא שייך בהו וגם בעליו יומת דאכתי יתחייב בי' משום ובערת. לכן פירש כיון דבעלים פטורי משום עדות שאאילה"ז ולא שייך בי' בכה"ג משום ובערת לכן השור נמי פטור. ואתי שפיר:

ונ"ל ראי' להה"מ דבבהמה ליכא ובערת הרע מקרבך על עצם הבהמה. וכל הטעם הוא משום שלא יהרוג פעם אחרת משא"כ בבהמה שיש להם בעלים. מהא דמבואר בב"ק (דף מ"ה) דרבנן סברי דשור שנגמר דינו שהחזיר לבעליו אינו מוחזר דא"ל אתפשתי' לתוראי בידא דלא יכילנא לאישתעויי דינא בהדי'. וקשה הא אדרבה מחוייב להביא לב"ד לקיומי' בי' ובערת הרע מקרבך. א"ו דבבהמה דיש לה בעלים לא אמרינן כן והוא כדברי הה"מ:

בטור ס"כ לפיכך ג' אחין ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד מהן. התוס' בב"ב (דף נ"ו) ד"ה הרי ג' עדיות כתבו וז"ל שהרי העד שהעיד בראשונה הוא עצמו יכול להעיד בשני' ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו כמו כן איהו יכול להעיד