אורח משפט קצה

עדים שהעידו והזימום. ואח"כ הוזמו הזוממין צריכין הזוממין לשלם כאשר זממו לחייב כת ראשונה וגם להמלוה דבמה שהוזמו כת ראשונה הפסיד המלוה. דלא כהאחרונים שכ' דיכולין לומר אנו לא באנו להפסיד למלוה רק לעדים אף שממילא יפסיד המלוה מ"מ פטורים כמו בנערה המאורסה פ' היו בודקין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אף שגם נהרג ממילא. ולא ראו מש"כ תוס' בסנהדרין (ד' ט') דלכך עדי האב משלמין ממון שרצו להפסיד לבעל ונהרגין משום עדי הבעל ואין יכולין לומר לא לחייב לעדי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינא דומיא דפרק הי' בודקין למ"ד חבר א"צ התראה עדי נערה המאורסה אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותן אם הוזמו דלא אפשר להיות זה בלא זה אבל התם לא ידעי שהיתה חבירה א"נ לא ידעי דחבר א"צ התראה. והכא נמי כיון דא"א להיות זה בלא זה אין יכולין לומר לא באנו להפסיד למלוה רק לעדים. וכה"ג מבואר בתוס' ב"ק (דף ע"ג) ד"ה אמר וכי קתני נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמא שהרי היו מחייבין אותם דמי עין לרב משום כאשר זמם עיי"ש:

הרמב"ם (פ"ב מה' עדות ה"א) כתב וז"ל אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות כו' ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אעפ"י שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל. וכתב הכס"מ דהא שכ' הרמב"ם ז"ל דעדים זוממין פסולין אין נענשין ובעינן שיהיו ראויין לעדות שהוא מפ"ק דמכות (דף ה') מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף השלשה כן וכיון דעדותן בטילה פשיטא דאין נהרגין עכ"ל. ולענ"ד נראה שהוא מהא דאמרינן במס' מכות (דף ח') עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך אלא אמר ראב"י כגון שהעיד בו והוזם דכוותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא וכו'. ומאי קושיא הא אף דעבד פסיל לעדות הא מ"מ אם העיד והוזם לוקה. א"ו דכל הפסול אם העיד והוזם אינו לוקה. וכיון דהפסול אם הוזם אינו לוקה. ה"נ בעדות שנמצא אחד פסול דכל העדות בטלה גם הכשר אינו לוקה כמו הפסול וזהו שכתב שיהיו שניהם ראוין אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אעפ"י שהוזמו ונפסלו. פי' שניהם אין נענשין. הפסול. הוא כמו שהבאנו מהא דמכות דמבואר להדיא דאין בו הזמה. והכשר משום דנמצא פסול עמו:

והנה בתוס' כתובות (דף ל"ב) ד"ה דאין כתבו דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין אפי' העידו ונתחייבו קנם כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה. והקשה בס' הפלאה דהא פריך בב"ק (דף ע"ג) דלמאי דקי"ל דלמפרע הוא נפסל. עדים שהוזמו אטביחה ואח"כ אגניבה אגלאי מילתא למפרע דבעידנא דאסהדי אטביחה פסולים היו א"כ הכא בשחטו שור של גניבה ע"כ פסולים היו בשעת העדות משעת גניבה. וכ' וצ"ל דס"ל דנהי דאין בהן משום הזמה אפי"ה חייבין מלקות משום לא תענה עכ"ל. והוא תמוה דהיכא דלאו בר עדות הוא אין בו משום לא תענה וכמוש"כ:

הרמב"ם (פ"ד מה' רוצח ושמירת נפש ה"ו) כתב הכוהו י' בני אדם בי' מלקות ומת יבין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהי' אחד שהרג כל הנפש וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהן והרג שכולן פטורין ע"כ. וק"ל דלפ"ז איך משכחת כאשר זמם בעדות שהעידו באחד שהרג את הנפש ואח"כ הוזמו דנהרגין ואמאי הא לא גרע מאלו דחפוהו או כבשוהו לתוך המים דפטורין משום דבעינן שאחד לבדו יכה כל נפש. וה"נ אין עדות אחד בלי עדות חברו מועיל עד שיעידו שנים ולא הוי כי יכה כל נפש אדם. וא"כ מצינו אומר חמור מעושה מעשה דבעשו שנים פטורין ובאמירתן שחשבו לעשות חייבין. ובאמת בחי' רשב"א בב"ק (דף נ"ד) מבואר דלא כרמב"ם בזה. ואולי הוא מהאי טעמא דכתיבנא:

ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל כיון דעדים זוממין חידוש הוא ולכן אף שאם עשו מעשה שניהם ביחד פטורין מ"מ בהעידו חייבין דחידוש הוא לחייב על עדותן אף שאם עשו מעשה פטורין. ובזה ניחא קושיות רבות ולא ראיתי להביאם ולהאריך בם וזה כלל גדול בדין הזמה ודו"ק:

ובזה מתורץ מה שמקשים הא דקי"ל הרגו אין נהרגין כיון דבעינן יד העדים. וא"כ נהי דפטורין משום הזמה אבל יתחייבו לפחות משום רציחה כשאר רוצח. ולהנ"ל ניחא כיון דליכא משום הזמה גם משום רציחה פטורין כשנים שהרגו פטורין אפי' בזא"ז ונכון:

**(מבן המחבר הנה קושייתם צריכין אנו לפרש כגון דהעידו בדבר שחייב מיתת סקילה. דבזה שפיר מתקיים הקרא דועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה. בזה דפטרינן לי' מסקילה מצד כאשר זמם, אבל מ"מ יש לחייבם מיחת סייף הקלה מטעם רציחה. דאל"כ לא משכחת הקרא דכאשר זמם. ואין לומר דהוי התראת ספק. דאין אנו יודעים אם מעידים שקר ועוברים בשעת ההתראה. הא כתבו התוס' בכתובות (דף ל"ג ע"א) בד"ה ניתרי בהו וכו' דהתראת עדים לא הוי התראת ספק. אלא כגון אל תותירו שאף למותרה עצמו הוי ספק שסבור שעדיין יש שהות ביום. אבל בעדים המותרין יודעים שמעידין שקר עיי"ש. וכן מבואר בתוס' פסחים (דף ס"ג) בד"ה התראת ספק. א"כ שפיר יהי' התראת ודאי אם נתרי בהו תוך כדי דיבור. כמו דמסיק הש"ס שם בכתובות ע"ש:

והנה לכאורה הי' נראה לתרץ. דלכך אין לחייבם על גוף הרציחה. משום דלאחר הגדתן בב"ד שנתחייב מיתה אף אם ירצו לחזור מעדותן באמרם עדות שקר העדנו עליו אין ב"ד משגיחים עליהם ואינן נאמנים. מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. (וכמעשה דשמעון בן שטח). א"כ לאחר הגדתם בב"ד יש לחושבם עתה בזה שבאין להרגו כאינש דעלמא דאם בא והרגו דפטור דגברא קטילא קטל. דלאחר גמר דין נעשה הפקר. כמבואר בסנהדרין (ד' פ"א ופ"ה). ובתוס' מכות (ד' ה' ע"א) בד"ה בעידנא וכו'. מבואר שם להדיא דההורגו פטיר. א"כ שפיר יכולין העדים הניזמין לפטור בהאי טענה דגברא קטילא קטלנו. ושו"ר שכבר עלה על דעת רב אחד לתרץ כן. ודחה אותו רב אחר המביאו בטוב טעם ואמ"ל בזה:

אבל אפשר לומר ביותר ביאור דא"א לחייבם מטעם רציחה כיון דאפילו אם יחזרו מהגדתם לא יאמין להם ב"ד כנ"ל. א"ר אנוסים הם בזה עפ"י ציווי ב"ד להורגו. ומה בידם לעשות שלא להרוג. ולכך שפיר אינם נהרגין על גוף, הרציחה:

ולפענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ. דהנה באמת הא דאמרה תורה להאמין לעדים המזימין יותר מהניזמין הוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכמבואר בב"ק (ד' ע"ב). א"כ אין להאמין לעדים המזימין יותר מהניזמין אלא מה שגילה לן רחמנא להאמין את המזימין יותר מהניזמין. והוא רק לענין הזמה שבזה חידש לן הכתוב אם באו שנים ומזימין לקמאי נאמנים בתראי אף שהוא כנגד סברא החיצונית דמאי חזית. וכמו כן דגילה לן התורה מקרא דכאשר זמם ולא כאשר עשה דין דהרגו אין נהרגין אף שהוא כנגד הסברא החיצונית. דהסברא מבחוץ נותנת לומר דיש לחייבם יותר)** כתב הרמב"ם (פכ"א מה' עדות ה"ט) עדים שהעידו שגנב נפש מישראל והעידו שנים אחרים שמכרו בין שהוזמו עדי גניבה בין עדי מכירה כל כת שהוזמה נהרגין שגניבה