אורח משפט קצד

להימנינהו במגו דאי בעי הוי מזמי להו. ואי משום דיראים להזימם פן יוזמו גם הם ויצטרכו לשלם הא גם השתא דמכחשי אי מזמי להו יצטרכו לשלם ועיין תוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה וקא מיפלגי דמצינו הומה על הכחשה. וצ"ל דהתוס' כתבו כן לרווחא דמילתא גם לאביי בב"ק שם דהכחשה לאו תחילת הזמה היא ובנ"י בב"ב שם הקשה ג"כ קושיית תוס' דלהימנינהו לבתראי במגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא או מזמי להו. ולא דחה כלל להא שדחו התוס' דיראים להזימם פן יוזמו גם הם. ונראה דטעמו כמוש"כ משום דהכחשה תחילת הומה. אבל נראה לתרץ דעת התוס' כיון דהזמה אינו אלא עמנו הייתם במקום פלוני וכיון דהעדים המכחישים באמת לא היו במקום פלוני אלא במקום בעלי דינים אין שייך מגו דשמא יבאו עדים ששמעו שהעידו שהיו במקום פלוני ויזימו שהי' במקום אחר לכן ניחא להו יותר להכחישן מלומר שהיו במקום שלא היו ויפול על זה הזמה:

בטור סי"ד אין חייבין עד שיוזמו כלום והוא שהעיד כל אחד ואחד תוך כדי דיבור של חברו. וכתב הר"ר ישעי' כו' ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו תוכ"ד לצרפם עם ב' הראשונים. אבל בשנים הראשונים אעפ"י שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום. וכתב בפרישה הטעם דבשני עדים לא בעינן שיעידו תוך כדי דיבור משום דבשני כתות אפשר שתתקיים בשנים הראשונים לכך הא דאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן היינו שהעידו כולן תוכ"ד. אבל בשנים הראשונים אעפ"י שהפסיקו שניהן צריכין זה לזה דעד אחד אינו כלום. ולכן מצטרפין אעפ"י שיש הפסק ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן. ולפ"ז בעדי חזקה דהן עדות אתת להזמה כדאמרינן בב"ב (דף נ"ו) י"ל דדמי לב' עדים וגם בהעידו זאח"ז הן עדות אחת להזמה:

ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ד) איבעי להו שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא כו' ת"ש אין השור נעשה מועד כו' העידוהו שנים בראשונה ושנים בשני' ושנים בשלישית הרי כאן ג' עדיות והן עדות אחת להזמה. נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן ב' עדיות והוא והן פטורין כו' [ופרש"י מתשלומין נגיחה שלישית ואעפ"י שהן היו גורמים לו לשלם עלי' נ"ש פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיוזמו כולן. אי אמרת ליעודי תירא שפיר אלא א"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' ימים אתו הני ומייעדי לי' כו'. רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור ע"כ. פי' דרבינא מוקי שבאו זה אחר זה בג' ימים ולא קשה אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי דכיון דאין מכירין את השור ע"כ לא באו אלא לחייבי' נזק שלם. דהיינו לעשותו מועד. כ"ה שיטת תוס' שם בזה עיי"ש. וקשה דלפי"ז איך קתני והן פטורין משום דאין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן כפירש"י. הא העידו שלא בתוכ"ד אלא בזה אחר זה בג' ימים וגם מתחילה לא ראו ביחד. א"ו כיון דעדות כולן צריכין זה לזה לעשותו מועד שפיר מצטרפי זע"ז אעפ"י שיש הפסק ביניהם. וה"ה בשנים כיון דצריכין זה לזה מצטרפין אעפ"י שיש הפסק ביניהם והן עדות אחת להזמה:

הב"י הביא דעת התוס' במכות (דף ו') ד"ה אמר רבא לענין נמצא קרוב או פסול לא בעינן תוכ"ד. אכן התוס' בסנהדרין (ד' ל"א) ד"ה שב"ש ובכתובות (דף ל"ג) ד"ה ונתרי. דעתם דגם בנמצא קרוב או פסול אינו מבטל העדות אלא בתוכ"ד עיי"ש בזה:

כתב הכנה"ג הרמב"ם (בפ"ב מה' עדות) כתב וכמה הוא תוכ"ד כדי שאילת שלום התלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי וכו' ותמה ע"ז דרש"י פי' בכדי דיבור שלום עליך רבי לבד. ובאמת ברמב"ם שלנו אינו נמצא בפ"ב מה' עדות כלל וגם (בפ"כ מה' עדות) לא כתב אלא כדי שאילת שלום תלמיד לרב ולא פי' כמה. אלא שתמיהני על הכנה"ג הא מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ב מה' שבועות הי"ז) דתוכ"ד הוא כדי שאילת התלמיד לרב שלום עליך רבי לבד. וכשיטת רש"י בזה. ואפשר לומר דט"ס הוא בכנה"ג וצ"ל בפ"ב דשבועות ונוסחו הי' רבי ומורי. אבל בפי' המשניות (פ"ד דשבועות) כתב להדיא שלום עליך רבי לבד וכן כתבו התוס' ברפ"ג דנזיר שלש תיבות לבד וכן עיקר:

ומה שתמה שם הכנה"ג על רש"י בברכות (דף כ"ז) ושבועות (דף ל"ב) שכתב שלום עליך רבי לבד. ובאמת כן כתבו גם התוס' בתמורה (דף כ"ה) כרש"י עיי"ש. ובכנה"ג הביא מש"כ הרמב"ם (פ"ה מה' ת"ת) וכ"ה ביו"ד (סימן רמ"ב) שחילק הרמב"ם בין אם נותן לו שלום אומר שלום רבי לבד. ובין כשמחזיר לו שלום אומר רבי ומורי. ואפשר שיהי' זה שיטת רש"י ז"ל אבל אין הלשון משמע כן עיי"ש. וכשמחזיר לו שלום דאומר רבי ומורי מבואר כן בברכות (דף ג') א"ר יוסי פעם אחת וכו' בא אלי' זל"ט וכו' ואחר שסיימתי תפילתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. הרי להדיא דיש חילוק בין נתינת שלום ובין החזרת שלום ובודאי הרמב"ם הוציא כן מהא דש"ס ברכות הנ"ל וזה נכון וברור:

ומעתה י"ל רש"י ג"כ דבאמת ס"ל דאין חילוק בין נותן ובין מחזיר ולעולם לכבוד הרב די באומר רבי לבד. אמנם מצינו מדריגות בכבוד הרב ויש מוסיפין ואומרים רבי ומורי. ויהושפט מלך יהודה אמרינן במכות (דף כ"ד) כשהי' רואה ת"ח הי' קוראו אבי אבי רבי רבי מורי מורי וחביבותא יתירא הוה לי'. אבל לדינא סגי ברבי לבד וכמו דמצינו במו"ק (דף כ"ה) באלישע שאמר אבי אבי דהיינו רבי רבי שם במלכים ולכן מאחר דמצינו בברכות (דף ג') דר' יוסי אמר רבי ומורי. לכן לשיטתי' שפיר קאמר הש"ס בב"ק (דף ע"ג) כי לית לי' לר' יוסי תוכ"ד כדי שאילת רב לתלמיד אבל תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי אית לי' משום תק"ה כמוש"כ תוס' שם והוא משום דאית לי' דצ"ל מורי ג"כ. משא"כ אליבא דידן סגי ברבי לבד וזה נכון אמנם ברמב"ם שלפנינו (פ"ב מה' עדות) ליתא כלל להאי שיעורא דתוכ"ד עיי"ש בזה:

כתב בס' משפטי שבועות לרבינו האי גאון שער ה' שבנשבעים ונוטלים וז"ל. ואמרו אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו את עצמן כו' ולא תושלם ההזמה אלא בפני הני זוממין שיודו או ישתקו ואם אינו בפניהם או שלא שתקו אלא הכחשה ובטלה העדות ע"כ ולכאורה הדבר תמוה מנ"ל לפרש כן וכל הפוסקים לא כ' כן וגם פשטא דש"ס במכות (דף ה') עד שיוסר גופה של עדות לא משמע כן:

ובח"ס (שאלה קמ"א) הקשה א"כ כל עדות לא יוכלו להזימן דאם ירצו לא יודו ולא ישתקו ולא מקיים בהו דין הזמה. וי"ל כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף פ"א) הואיל ואי מתזמי קמאי עדות שאילה"ז קרינן בהו. וה"נ ראוי להזימן כשיודו. וכיוצא בזה בהגהות מרדכי דקדושין והר' מרגשפורק כתב עדים החתומים על השטר וכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר לא חתמנו. דאל"כ אין לך עדות בשטר כשר דעדות שאאילה"ז הוא ואין נראה ראייתו. דמ"מ יכול להזימה היכא שאומרים חתמנו ע"כ. וה"נ כן:

ונ"ל שכתב כן מהתוספתא (פי"א) דסנהדרין וז"ל ר' יוסי אומר הוא שיתודה בעצמו פטור שנאמר לענות בו סרה שיחזרו בו אחרים ולא שיתודה הוא בעצמו ומדקאמר שיחזרו בו משמע דעל עדותן יחזור ופירוש לענות בו סרה שיסיר הדבר שיחזור בו דהיינו שיודה או ישחוק. ומאחר דבש"ס פ"ק דמכות (דף ה') מוקי האי סרה במזימין עד שתוסר גופה של עדות. ה"נ מוקי במזימין. ודריש שיחזרו בו על העד זומם ולא שיתודה בעצמו דאז פטור וזה נכון:

הש"ך הביא דעת הריב"ש דלפסול עדים מהני גם שלא בפני בע"ד עיי"ש. ובב"י אהע"ז (סי' מ"ב) הביא ג"כ דפסולי עדות שלא בפניהם לא מהני והובא בב"ש שם (ס"ק י"ט). שוב מצאתי בנוב"י (שאלה ע"ב) שהורה דלא כריב"ש עיי"ש: