אורח משפט קצג

משום דלחיובי קאתו ואין החיוב נגמר אלא אחר גמ"ד כן במוש"ר לחייב מיתה קאתו ואינו נגמר אלא עד אחר גמ"ד ואם אינו מחייב מיתה שאין לו עדים או שלא הביא עדים פטור או שמאליהן באו פטור כמבואר ברמב"ם שם דאין חיוב דמוש"ר אלא בבא לחייב סקילה וא"כ מבואר מזה כתי' הלח"מ בזה:

גם י"ל פי' אחר בהרמב"ם. והוא כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף ס"ה) בד"ה יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה. תימא ל"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעו התראה. וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין. א"נ כגון שחזרו מעצמן ואמרו מבודים אנחנו ע"כ. וקושיית התוס' הי' קשה גם לרמב"ם דל"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן תיפוק לי' דאפילו בשוגג מיקטלי דלא בעו התראה. ובכתובות (דף ל"ג) איכא פלוגתא אי בעינן התראה בעדים זוממין או לאו. וא"כ בלא קרא הו"א דבאמת צריכין התראה וכשלא התרו צריכין להביא קרבן. דאי א"צ התראה לא משכחת קרבן. ומשום הוכחה הלז היינו אומרים דבאמת צריכין התראה, אבל השתא דאימעטו מקרבן שפיר י"ל דא"צ התראה ומטעמא דמסיק בכתובות שם מי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה, וזהו שכתב הרמב"ם ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בהן מעשה כפי' התומים דמיירי בקרבן ולפיכך א"צ התראה פירוש לפיכך ניחא הא דעדים זוממין אין צריכים התראה מאחר דאין חייבין בקרבן בשוגג שפיר חייבין מיתה דאי היו חייבין בקרבן לא משכחת שוגג במיתה דתרתי לא עבדי כקושיית התוס'. אכל השתא דאימעטו מקרבן שפיר חייבין מיתה בשוגג וזה נכון:

וי"ל לפמש"כ תוס' בסנהדרין (דף ס"ה) דבעדים זוממין שחייבין מיתה בשוגג ליכא קרבן. דא"כ ל"ל קרא בסנהדרין (דף מ"א) לחייבי מיתה דצריך התראה תיפוק לי' דא"כ לא משכחת קרבן אי אפילו בשוגג חייבין. וי"ל ביודע ששגג ומביא מעצמו בלא עדים דאין אדם נהרג עפ"י עצמו והתוס' לא הקשו כן אלא אלשון עדים זוממין דאיכא עדים בדבר אבל באמת אפשר שמביאין קרבן בעצמם דליכא קטלא בזה. ובתי' השני כתבו באמת שחזרו מעצמן ואמרו מבודין אנחנו ולא דייקי לישנא דעדים זוממין. דמ"מ איצטריך קרא בחוזרין מעצמן דאין מביאין בזה:

אם עדים שהיו שוגגין כגון שהיו אומרים מותר אי חייבין לשלם. והנה ממש"כ הרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ד) ואין לעדים זוממין שגגה משמע דחייבין בשוגג ג"כ וכמוש"כ הכס"מ שם. אך לפמש"כ התומים והאמת כן דמיירי התם בקרבן אין ראי' מזה. אמנם נראה לע"ד דחייבין בתשלומין מהא דתני ר' חייא בפ"ק דבב"ק י"ג אבות נזיקין ושם (דף ה') המטמא והמדמע דממונא הוא ליתני כתבו התוס' דהומ"ל דלא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג ע"כ. ואמאי לא כ' תוס' שם אהא דפריך שם עדים זוממין דממונא הוא ליתני. דהומ"ל דלא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג. א"ו דבאמת חייבין אף בשוגג. אמנם י"ל דכ"ז אי עדים זוממין ממולא הוא משא"כ לפ"מ דקי"ל עדים זוממין קנסא י"ל דלא קנסו בשוגג ופטורין ומש"כ הרמב"ם הנ"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בהן מעשה לפיכך אין צריכין התראה ע"כ. תמה הראב"ד זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה. א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה ע"כ. וכבר מבואר בכס"מ (פ"ב מה' עכו"ם) שהביא סוגיא דסנהדרין (דף פ') דמשמע דבעי התראה ע"כ ועיי"ש מה שכ' בזה. וק"ל ג"כ מהא דאמרינן במכות (דף ד') מכלל דר"י סבר לאו שאב"מ לוקין עליו מנ"ל וכו'. גמר מעדים זוממין מה עדים זוממין לאו שאב"מ ולוקין עליו אף כל לאו שבא"מ לוקין עליו מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה ואי הא דעדים זוממין א"צ התראה משום דאין בו מעשה מאי פירכא הוא מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה הא זה גופא דא"צ התראה הוא משום דאב"מ. ועוד דלמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו א"כ לא יהי' צריך התראה בלאו שאב"מ. וא"כ פשיטא דלאו פירכא הוא דמה בכך דעדים זוממין דא"צ התראה דהא ע"ז גופא אנו דנין שאב"מ לוקין וגם בכ"מ לא יהי' צריך התראה. ועוד דבמכות (דף ט"ז) קאמר דשבועה שאוכל היום ולא אכל דר"י קאמר דאינו לוקה משום דהתראת ספק לאו שמי' התראה ולא משום לאו שאב"מ דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו ומה בכך דהתראת ספק הוא הא לא בעינן התראה כלל. וזה י"ל דראוי מיהא להתראה בעינן. אבל קמייתא קשה:

וכן י"ל מנביא השקר דאין בו מעשה ואפ"ה צריך התראה ג"כ. וכן י"ל ממ"ש בכתובות (דף ל"ב) מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה. הרי דמשום דאין בו מעשה מקילינן בי' ואיך שייך לומר דמשום דאין בו מעשה מחמרינן בי'. ולפמש"כ התומים לתרץ קושיית הראב"ד עיי"ש. יתיישב גם זה נכון. ולא קשה ג"כ ממקלל אביו ואמו דאימעוט מקרבן כמובא בתו"כ הובא ברש"י סנהדרין (דף ס"ה) וגם במסית לפי התוס' סנהדרין (דף ח'). אלא דהרמב"ם סבר באמת א"צ כמוש"כ (בפ"ה מהלכות עכו"ם) עיי"ש בזה:

הרמב"ם (פי"ח מה' עדות ה"ב) כ' וז"ל ומה בין הכחשה להזמה הכחשה בעדות עצמה זאת אומרת הי' הדבר הזה וזאת אומרת לא הי' הדבר הזה. או יבא מכלל דברים שלא הי'. וההזמה בעדים עצמן ואלו העדים אינם יודעים אם נהי' הדבר או לא הי'. כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ומקום זה היינו עמכם כו' ולא הי' דברים מעולם. לא זה הרג זה ולא זה הלוה לזה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידין כך וזה ההורג אז הנהרג הי' עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת שזה כמו שאמר לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה. שהרי עמנו הייתם. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אמרו להם אין אנו יודעים אם זה הרג זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנן מעידים שאתם עצמיכם הייתם ביום זה בבבל הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא השגיחום על עצמם של עדות כלל אם אמת הי' או שקר ע"כ. והבינו האחרונים ז"ל דעיקר החילוק בין הכחשה להזמה בין אם המעשה יכולה להיות אמת או לא. ועפ"ז הקשו כמה קושיות מפלוני רבעני דהוי עדות שאאילה"ז דאם יוזם בטל המעשה ועוד הרבה קושיות כמבואר בספריהם:

אבל הנכון כמוש"כ הפני יהושע בפ"ק דמכות דעיקר החילוק של הרמב"ם כך הוא דהזמה דילפינן מלענות דבעינן שתסרה גופה של עדות הוא דוקא באומרים שאין אתם יודעים מהמעשה כלל כי לא תוכלו לידע שהרי ביום זה הייתם עמנו במקום פלוני. וא"כ לא ידעתם מאומה מהמעשה. משא"כ כשאומרים שההורג או הלוה ג"כ הי' עמהם הרי יוכלו לידע מהמעשה. וא"כ הוי הכחשה כשנים אומרים כך ושנים אומרים כך. ומה שאלו אומרים כי במקום אחר הי' ההורג או הלוה אינו אלא הכחשה במקום. וא"כ שוב אמרינן מאי חזית אבל כשלא יוכלו לידע מהמעשה כלל א"כ הוי כמעידין שאתם מחללי שבת. וה"נ כאשר לא תוכלו לידע המעשה ושקר העדתם. א"כ פסולין אתם ומהימנינן להו עיי"ש. ובזה מיושב שפיר כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל בזה:

טור סי"ב ואם הוכחשו ואח"כ הוזמו לוקין או משלמין שהכחשה תחילת הזמה הוא עיי"ל מש"כ על תוס' דב"ב (דף ל"ב) ד"ה וזו באה בפני עצמה ומעידה תימא בין לרב הונא ובין לר' חסדא נהימנינהו לבתראי במיגו דאי בעי הי' פסלי' לקמאי בגזלנותא ומיהו במגו דאי בעי מזמי להו לא מהימנינן להו דיראים להזימם פן יוזמו גם הם עכ"ל. וקשה דהא במ"ק (דף ע"ג) קאמר רבא דהכחשה תחילת הזמה ואם הוזמה כת המכחשת חייבת מכאשר זמם. א"כ שפיר איכא