אורח משפט קצב

ומה שהביא מהא דכתובות דאיך שייך בעדים שיתירו עצמן ויאמרו ע"מ כן אנו עושים. י"ל דהסוגיא קאי אליבא דמ"ד התיר עצמו למיתה כמוש"כ האו"ת בעצמו אלא שנראה לו דוחק והשתא בע"כ צריכין לומר כן. וכ"כ הלח"מ (בפי"ב מה' סנהדרין ה"ב) וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש (בפי"ח) וכוונתו למש"כ שם הרמב"ם (בפ' י"ח ה"ה) מי שעבר על איסור כרת או מיתות ב"ד והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קיבל עליו התראה אין הורגים אותו כמו שביארנו ואין מלקין אותו. הרי להדיא דאין מלקין אותו עד שיקבל עליו התראה, וכיון דדין זה הוא בסנהדרין (דף פ"א). א"כ מוכח להדיא מהגמרא דבעינן שיקבל עליו התראה במלקות וכמו שביארנו:

ועיין תשובת הרשב"א (ח"ד שאלה ק"ט) וז"ל ומה שהוקשה לך אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי איך לאו דשבועה מסור לב"ד שלעולם יאמר אנוס הייתי כו'. ועוד כי באמת אין מלקות בלא עדים והתראה. ואם זה התרו בו ולא חשש להם לומר בשעת התראה וכ"ש כשאמר אעפי"כ ודאי אינו נאמן ע"כ הרי מדכתב וכ"ש כשאמר אעפי"כ משמע דבלא זה ג"כ סגי בזה. ודי בשתיקה לבד:

וי"ל מהרמב"ם (פ"ב מה' שבועות הי"ב) וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הי' אבל כו' אין שומעין לו ולוקה ע"כ. והוא מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כמוש"כ הש"ך ביו"ד (ס' רל"ב). והרי הכא כשנשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר להד"ם הרי לא התיר עצמו ואפי"ה לוקה וזהו דלא כמוש"כ הלח"מ הנ"ל בשם הרמב"ם. וי"ל דהא דבעינן שיתיר היינו אם אפשר אבל אם לא אפשר סגי בקבל התראה לבד. ומעתה גם בעדים זוממין כן מאחר דא"א בע"א די בהתראה גרידא וכמוש"כ האו"ת בעצמו. וה"נ בשבועה כן:

בברכות (דף י"ח) והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל ואבע"א מהכא עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת חי הוא אלא המת מעיקרא. ולכאורה תמוה דהו"ל להביא תחילה מד"ת והדר מד"ק ובמדרש קהלת מייתי מהחפוץ אחפוץ במות המת ולא מייתי כלל מד"ת מיומת המת. ונראה דהא בסנהדרין (דף מ"א) אמרינן התיר עצמו למיתה מנלן א"ק יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה הרי דאיצטריך המת להא דיתיר עצמו ולא ידעינן מזה דבחייהם קרויים מתים. והאבע"א ס"ל כריב"י דלא בעי שיתיר עצמו כמוש"כ תוס' בסנהדרין שם. ולכן במדרש קהלת לא מייתי מהא דיומת המת דלא ידעינן כלל מזה ומייתי מקרא דד"ק וזה נכון ומעתה סייעתא למש"כ התוס' בסנהדרין דאיכא מחלוקת בזה ושפיר י"ל דהסוגיא קאי אליבא מ"ד זה וכמושכ"ל בזה:

ותמוהין לי מש"כ הלח"מ (בפ"א מה' ק"פ) אמש"כ הרמב"ם שם הלכה ה' דשוחט פסח על חמץ שברשותו אעפ"י שאינו באזהרה לוקה. דלכאורה הוי התראת ספק. ותי' דמיירי שאמר בפירוש אעפי"כ אני עושה דלא הוי התראת ספק דלא יכול לומר שוגג הייתי. והוא תמוה לפמש"כ בעצמו בה' סנהדרין דגם במלקות בעי שיתיר עצמו. א"כ כל התראה כן. ואפ"ה אמר בפסחים (דף ס"ג) דהוי התראת ספק אם אינו בעזרה. וי"ל הרמב"ם דהסוגיא קאי כריב"י דאמר שלא בעי שיתיר עצמו משא"כ כפ"מ דקי"ל כרבנן באמת לא הוי התראת ספק לכך חייב אפילו אינו בעזרה. ומזה ג"כ סייעתא לפי' קמא בסנהדרין (דף מ"א) שם:

וברדב"ז בלשונות הרמב"ם ז"ל (סי' רפ"ט) הביא תשובת הרמב"ם שנשאל על שנתגרשה בפסולי עדות דאורייתא והלכה ונשאת וילדה אם בני' ממזרים. והשיב ז"ל אם נתברר על אלו עדים דבר ממה שזכרתי בעדים והתראה בשעת מעשה והוא שיאמרו העדים להעד לא תעשה מה שאתה עושה או מה שאתה רוצה לעשות ואם תעשה אתה מתחייב מלקות או כרת והשיב כבר ידעתי זה ואעפ"כ אני עושה ועשה אחר ההתראה הנה העד פסול והגט בטל ובני' ממזרים ע"כ. אלמא דס"ל דגם במלקות בעינן שיאמר על מנת כן ומשום דאינו נפסל עד שיהא מחוייב מלקות לכן כתב הכא תנאים האלה:

הרא"ש פ"ק דמכות (סי' א') ותיפוק לי' מלא תענה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו וכן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וכתב הפ"ח כ"כ הרי"ף וליתא הכא בפרקין אלא בר"פ אלו הן הלוקין. ותמיהני דאע"ג דאיכא למימר דנקטי איידי ולא נפ"מ האידנא. קשיא אמאי שיירי אינך דאין לוקין ולא תנא להו איידי כו' עכ"ל. ובאמת כוונת הרא"ש בפשיטות דהא דקתני לאו שניתן לאזהרת מב"ד לאו איידי נקטי' אלא דכיון למש"כ תוס' בסנהדרין (דף י') וכן בפ"ק דמס' מכות (דף ד') ד"ה ורבנן דהא דקאמר הש"ס ותיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה ה"ה דהומ"ל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד. וזהו שכ' הרא"ש וכן לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו דוה עוד טעם על מה דאין לוקין משום לא תענה. וה"ה דהו"מ הש"ס לשנויי הכי:

והפ"י תירץ על מה דלא קאמר הש"ס דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דבעדים לא שייך דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דהא לקמן בפ"ג מבואר דהא דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו ולאו שניתן לאזהרת כרת לוקין דמיתת ב"ד בעי התראה וכרת לא בעי התראה. ומעתה דעדים זוממין לא בעי התראה כמבואר בכתובות (דף ל"ג) א"כ לא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד ולכך צריך לומר דהוי לאו שאב"מ עיי"ש. והוא תמוה דהא להדיא אמרינן בב"ק (דף ע"ד) דעדים שהוכחשו בנפש ואח"כ הוזמו אין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והא דמבואר בפ"ג דלאו שניתן לאזהרת כרת אין לוקין משום דלא צריך התראה, האי התראה לאו התראה דעדים אלא התראה דתורה והיינו אזהרה וכדקאמר שם ודילמא אזהרה לקרבן וכמו שמבואר בריטב"א שם. וא"כ למאי נכתב הלאו וע"כ למלקות. וא"כ מה בכך דעדים לא בעי התראה. מ"מ בעי אזהרה דאין עונשין אא"כ מזהירין. משא"כ כרת דלשמים לא בעי אזהרה כלל וזה ברור:

במכות (דף ד') ברש"י ד"ה עדים זוממין אין צריכין התראה וז"ל בכתובות (דף ל"ג) אמרינן טעמא נהרי בהו אימת כו'. וקשה דהא בכתובות שם דחה טעם זה. ומסיק דהטעם משום דאינהו בעי למיקטלי בלא התראה ובסנהדרין (דף מ') בד"ה שכן צריכין התראה כ' רש"י בעצמו וז"ל משא"כ בעדים זוממין דכתיב כאשר זמם וזה חשב להרגו בלא התראה עכ"ל. הרי דכתב להדיא הטעם משום דחשב להרגו בלא התראה. ומזה ראי' למש"כ בכמה דוכתי עיין לקמן (רס"י קכ"ט) דדרכו של רש"י ז"ל להביא תחלת הסוגיא אף דבמסקנא לא קאי הכא:

ומש"כ התומים בביאור הרמב"ם שכ' לפיכך א"צ התראה משים דאין העבירה שלהם נגמר אלא כשהב"ד גומרין דינו של הבע"ד עפ"י עדותן אלו באו עדים זוממין קודם שיוגמר הדין לא מתחייבין מיתה ואלו מצאו לו זכות פטרוהו א"כ אין בו מעשה בשעה שהעידו. וא"כ אין שייך בזה התראה ג"כ. וגרע משאר התראת ספק מאחר דבעת שהעידו לא הי' כאן בירור אלא אחר שנגמר הדין. וליכא התראה תוכ"ד עיי"ש. וקשה ע"ז דהא מוציא ש"ר הוי כמו הגדת עדים שמעיד על בת ישראל. וא"כ לא שייך ג"כ התראה תוכ"ד דהא עדיין אין כאן בירור דהא מוציא ש"ר צריך שיביא עדים לב"ד חוקרין ודורשין אם אמת נמצא הדבר כמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' נערה). ואפ"ה צריך התראה וכדמוכח ממכות (דף ד') דבעי למילף דלאו שאין ב"מ לוקין עליו ממוציא שם רע ופריך מה למוש"ר שכן לוקה ומשלם והדר בעי למילף מעדים זוממין ופריך מה לעדים זוממין שכן אינן צריכין התראה ולא פריך כן על מוש"ר ש"מ דמוש"ר צריך התראה כמו בכל איסורין, א"כ ליכא למימר בביאור הרמב"ם כנ"ל. ומ"ש עדות