אורח משפט קפה

סבר דשניהם שוין בעדות ואין חשוב זע"ז דגזה"כ אפקי' מהך סברא וגלי לן בעדות דנאמנות המרובים אין לו חשיבות כלל לגבי מועטים. לכן קאמר תרי כמאה ומאה כתרי בנאמנות. וזהו שאמר כשם דתרי כמאה והוא ממתניתין דפ"ק דמכות. כך מאה כתרי ג"כ:

עדותם הראשונה קיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כתב הב"ח דוקא אם אומר עדות שקר העדנו דמשום א"ע רשע. אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד משא"כ הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני דאין מע"ר. ובב"י (סי' כ"ט) כתב מחלוקת בזה בטעמא דכיון שהגיד שום אינו חוזר ומגיד אי הוא משום דאינו משים עצמו רשע. או משום דגזה"כ הוא. ועיי"ש מש"כ דהעיקר דגזה"כ הוא:

רמ"א קנסא. כ"כ הטור דעדים זוממין קנסא. וכ"ה ברמב"ם (פי"ח מה' עדות). והנה במכות (דף ד') מבואר דר"מ דס"ל עדים זוממין לוקין ומשלמין דיליף ממוציא שם רע ופריך מה למוציא ש"ר שכן קנס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא. וא"כ קשה דהא אנן פסקינן דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין וכמוש"כ הטור (סימן זה ס"ב). וא"כ איך קיי"ל דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין. כיון דקיי"ל עדים זוממין קנסא. ניליף ממוש"ר דלוקה ומשלם:

ומזה ראי' למש"כ הריצב"א בתוס' כתובות (דף ל"ב) בשם הירושלמי דמאן דאית ליה לוקין ומשלמין ע"כ ס"ל דעדים זוממין קנסא. אבל מאן דס"ל עדים זוממין קנסא אינו מוכרח לסבור דעדים זוממין לוקין ומשלמין דאיכא למיפרך מה למוציא ש"ר שכן חידוש. או כמוש"כ התוס' שם משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות. ולכך לא ילפינן ממוציא ש"ר. אבל לאינך תירוצים שם לא יתיישב זה. לכן נראה דלהפוסקים נראה לעיקר תי' ריצב"א וכמש"כ תוס' שם ראי' לזה. לכן פסקו כן. שוב מצאתי כן בח"א להרשב"א (שאלה רפ"ח) שנשאל ע"ז ותי' כן. והוא כמוש"כ הריצב"א הנ"ל בזה. והפ"י במס' מכות ג"כ עמד בזה. והנה כבר מבואר ברשב"א כן:

עדים זוממין שהוזמו בב"ד בטלה עדותן בהזמה. וכאשר זמם אין מקיימין בזה הפסק גופא. אלא צריך פסק אחר. וכדמשמע מהש"ס דפ"ק דמכות (דף ג') באומר הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבין ממון. משמע דאם לא הי' חייבין ממון אכתי הי' יכולין להודות וליפטר אחר הזמה לבד. כל שלא חייבום ממון. ור"ע דס"ל משלמין עפ"י עצמן. פרש"י במכות (דף ב') שהודו בב"ד אחר. לאו דוקא. אלא אפילו באותו ב"ד. וכן מבואר להדיא ממש"כ תוס' שאנץ בחי' מכות שם. וז"ל באומר הועדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחייבנו ממון שהבע"ד תבענו לדין. אבל מילתא דר"ע מיירי שלא הספיק הבע"ד לתובעם בדין אחר שהוזמו עד שהלכו להם לב"ד והורו דאכתי אינם מתחייבים עד שיתבעם. וצ"ע לפרש"י שפי' שהלכו לב"ד אחר והודו דאפילו בב"ד שהוזמו כל כמה שלא תבעם בע"ד דלא מיחייבו עדים אי מודה מיפטר ע"כ. הרי להדיא דאע"ג דהוזמו. מ"מ אין משלמין אלא בתביעת הבע"ד. ואי הודו קודם התביעה אפילו באותו ב"ד שהוזמו פטורין. וא"ת א"כ לעולם לא הוי עדות שאילה"ז דאחר הזמה יודו ויפטרו. י"ל דאין אדם מע"ר ברצון וניחא לי' יותר לשלם מלשווי' נפשי' רשיעא. אבל י"ל אהא דקאמר במכות (דף ג') אר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו וכו' באומר הועדנו והוזמנו בב"ר פלוני כמאן דלא כר"ע דאי כר"ע האמר אף אינו משלם עפ"י עצמו, אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון. הא איכא לאוקמי בפשיטות כר"ע וקודם שחייבים ממון שלא תבעם הבע"ד עדיין. והא דמשלם לפי חלקו מיירי שהודה אחד מהם דהוא פטור. והשני שלא הודה חייב ומשלם לפי חלקו. ואין לומר מאחר דהעמיד אותם ברין אח"כ. א"כ הוי באו עדים אח"כ ומודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. דהא הכא לרב קיימינן והוא ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. והכי קי"ל ואפילו במידי דלא מחייב עצמו במידי כמו שפסק היש"ש בפ"ו דב"ק. וי"ל לפ"מ דקיי"ל כר' נתן בב"ק (דף נ"ג) והוא לקמן בטוש"ע (סי' ת"י) דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, וא"כ מאחר שהודה אחד וליכא לאישתלומי מיני' צריך השני לשלם כולו. וא"כ אינו לפי חלקו לבד. לכן אוקמי בחייבם ממון דהוי אידך שאינו מודה כברח דמבואר לקמן (סי' ת"י הנ"ל) דאינו משלם כולו ובמקום אחר הארכתי בענין זה:

ומעתה ליתא למש"כ הקצוה"ח (בסי' ש"נ) דבעדים זוממין לא משכחת מודה בקנס פטור אלא בב"ד. אחר דבתוס' שאנץ מבואר להדיא דאפילו באותו ב"ד פטורין ולא חשוב לבאו עדים ואח"כ הודה. אלא במודה ואח"כ באו עדים דזה תביעה אחרת ולכן אפילו באותו ב"ד פטור. ובאמת שיטת רש"י י"ל דמאחר דבאותו ב"ד הוי כבאו עדים תחילה. אבל לתוס' שאנץ אין חילוק דמה לי אותו ב"ד או ב"ד אחר. לכן לעולם הוי מודה בקנס. ורש"י לשיטתי' אזיל שפירש כן בשבועות (דף ל"ג) בד"ה והודה מפי עצמו וז"ל בב"ד זה שהוציא שם רע בב"ד אחר ע"כ. הרי דדייק וכתב בב"ד אחר משמע הא באותו ב"ד לא מהני הודאתו דהוי כבאו עדים ואח"כ הודו:

התוס' בב"ק (דף ד') כתבו דדעת ריב"א דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. דממון אפשר בחזרה. ור"י אמר דלא הי' צריך לזה כיון הא דהרגו אינן נהרגין מבואר במכות (דף ה') משום דאין עונשין מן הדין, אבל בממון עונשין מן הדין. והנה התוס' ריש ב"ק (דף ב') כתבו דממתניתין מבואר דבממון עונשין מן הדין. ובמכילתא דריש אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כ"ש ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. וכן כתבו שם (דף מ"ט) דהש"ס דילן לא סבר כהמכילתא אלא בממון עונשין מן הדין. והנה הרשב"א בב"ק כתב לפרש המכילתא דאע"ג דבממון עונשין מן הדין שאני בור ברה"ר דחידוש הוא דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו. ולכן לא עבדינן בזה ק"ו דאין לך בו אלא חידושו עיי"ש. והריטב"א כתב במכות (דף ה') דהא דהוצרך לומר בה גי אינן נהרגין משום דאין עונשין מן הדין אינו אלא לפלפולא בעלמא. אבל לפי האמת אין זה ק"ו דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. וע"כ תוס' לשיטתם דס"ל דהמכילתא כפשוטו דבממון אין עונשין מן הדין. ולא ס"ל משום דבור הוי חידוש. ולכן לא עבדינן ק"ו. אלא דגם בחידוש עבדינן ק"ו. ולכן גם בהא דכאשר עשה הוי ק"ו מעליא ורק משום דאין עונשין מן הדין. משא"כ בממון עונשין מן הדין. אבל הריטב"א דס"ל דלא עבדינן ק"ו בחידוש. וא"כ גם בממון לא אמרינן שישלמו אם כבר נעשה מעשה. ולכן לשיטתו ס"ל דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועיין מש"כ לקמן (סי' ת"י) בביאור מכילתא הנ"ל:

ובזה יתבאר היטיב הא דאמרינן בפ"ק דמכות (דף ב') בר פדא אמר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין מה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ופירש"י הסוקל אינו נסקל הרגו אין נהרגין. והקשו התוס' דשאני הכא דגלי קרא מכאשר זמם ולא כאשר עשה. ולהריטב"א י"ל דהסוגיא דהכא קאי לפ"מ דס"ל שם דאין עונשין מן הדין והכא כו"ע מודים משום דחידוש הוא. ולכן אמר אי עבדת ק"ו בעדים זוממין. א"כ בטלת תורת עדים זוממין. אלא אמאי קי"ל דהרגו אין נהרגין משום דחידוש הוא. א"כ גם במחלל לא עבד ק"ו משום דחידוש הוא. וכ"כ תוס' זבחים (דף צ') ד"ה תקדים דהא דחטאת העוף קודם לעולה חידוש לא גמרינן בק"ו שתהא קודמת למעשה עיי"ש בזה. ובזה יתפרש ג"כ המכילתא פ' משפטים אם על הטביחה חייב על המכירה לא כ"ש הא למדת שאין עונשין מן הדין. היינו ג"כ משום דקנס חידוש הוא. כמוש"כ רש"י בכתובות (דף ל"ח) וקדושין (דף ג'). ומכות (דף ד'). לכן לא עבדינן ק"ו בזה. וכרש"י מבואר בירושלמי (דתרומות פ"ו) ורבנן אמרי לחידושו יצא מוציא שם רע. דבר שהוא יוצא בחידושו אין למדין ממנו: