אורח משפט קפד

מהדו"ת (שאלה י'). וא"כ אין ראי' מהא דפ' חזה"ב. דהתם אין נפ"מ במה דהשני נוח לו כשהעד חייב ולוה רשע לגבי תרווייהו מקרי' בעד שכירות הבתים. או לגבי תרווייהו לא מקרי לוה רשע כיון דלא לוה מעות מזומנים. לכן שפיר לא פסלינן להו משום דהשני נות לו וזה נכון. [והבעה"ת שלא נחית לזה מבואר דס"ל דגם כשהעד חייב איכא נגיעה דהשני נוח לו ודלא כהש"ך והנה"מ שכ' ליישב דעת הש"ך. אינו מספיק נגד דעת בעה"ת בזה]:

ולכן באחד שלקח סחורה בהקפה ועל הסחורה יצא ערעור אין הלוקח נאמן להעיד משום השני נוח לי והראשון קשה הימנו. וכן מבואר בחי' הרשב"א פ"ק דגיטין שכ' שם דהך סברא דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אינו. דזהו דעת הלוה דמאי הנאה יש לו בזה. והא איכא בזה משום השני נוח לי. וכמו דאמרינן כן בערכין (דף כ"א) ל"ל למימר ע"מ ליתן לבע"ח בחובו ולאשה בכתובתה. דאיכא דניחא להו בבע"ח דמיקל בזוזי. ואיכא דניחא לי' באשה דשקלא יד על יד. א"כ בין איש לאשה איכא נגיעה ולא יעיד מהי"ט דמבואר בערכין. וא"כ ה"ה בין גברא לגברא אין דעות בני אדם שוין ושייך השני נוח לי:

סעיף יז רמ"א שהודה על הדבר. כתב הט"ז א"ל אמאי לא יוכל לומר אח"כ שלא הודיתי אלא שלא יקחנה המערער וכההיא (דסי' מ"ז) בשטר אמנה שיכול לומר לדחות בע"ח כו'. י"ל שאני התם כיון שהשט"ח בידו הסברא נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות בע"ח שלו ע"כ. ולע"ד נראה לומר דשאני הכא דאי הי' כוונתו שלא יקחנה המערער הי' לו לומר שאינו של המערער. ולמה הי' לו להודות שהוא של ראובן. א"ו דנתכווין להודאה גמורה. ולא כדי שיקחנה המערער בלבד:

בהא שמכיר בה שהיא חמורו הקשה רמב"ן בב"ב דילמא בשביל כך הודה כדי להכשיר לראובן לעדות. ולכן פי' דמיירי דאמר מקודם בפני עדים שהוא חמורו קודם שבא המערער. וכ"כ בתומים (ס"ק י"ד). אמנם ז"ל הרמ"ה שם דכי פסלינן לי' לנוגע בעדותו משום דאית לי' הנאה לדידי' בההוא סהדותא ממילא ואין אדם נאמן ע"י עצמו אבל למיחשדי' דמכוין למשקל ממונא מחברי' או הנאה מחברי' כדי לאסהודי לי' לא חיישינן. דא"כ כולהו עדות דעלמא נמי ליחוש דילמא אגרא יהבו לי' לאסהודי ע"כ. פי' ואמרינן דאמת שהוא מכיר ולא חיישינן שיאמר הלה בשביל שאומר שהוא מכיר דלאו טובה עביד לו מאחר שהוא באמת כן. ולשמא משקר לא חיישינן. דא"כ נחשוד לכל עדות שאומר בשביל אגרא. וא"כ לא דמי כלל להא דמבואר (בסי' קכ"א] דאם פטר את השליח משבועה דאינו נאמן דחיישינן דמשום הנאה דמחילה יעיד שקר. דהתם חזינן התועלת. משא"כ הכא דאינו אלא חששא לא חיישינן כמו דלא חיישינן בכל עדות דעלמא דאגרא קשקלי ולכך מעידים. אלא אמרינן דבאמת מעידים. וה"נ אמרינן דהאמת הוא כן. וזה נכון:

סימן לח סעיף א ובאו שנים והכחישום או הזימום ה"ז פטור. ובטור אפי' מאה. דתרי כמאה ומאה כתרי. והוא במכות (דף ה') מקיש שלשה לשנים. וכ' הריטב"א דמהכא ילפינן בכל דוכתי דתרי כמאה ומאה כתרי. וכתב הרמב"ם (בפי"ח מה' סנהדר' ה"ג) וזו שהאמינה תורה עדים האחרונים על העדים הראשונים גזה"כ הוא אפי' הי' העדים הראשונים מאה כו' וכן בשתי כדי עדים המכחישות זא"ז אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן. מבואר מזה דס"ל דתרי כמאה ומאה כתרי גזה"כ. וכ"כ הנוב"י בחלק אהע"ז מהדו"ת (סי' נ"ז) עיי"ש. והטעם לחלק מ"ש בעדות דגזה"כ הוא דאין הולכין אתר הרוב ובדיינים הולכין אחר הריב. הוא דעדות מתורת נאמנות הוא ולכן מה לי תרי מה לי מאה. משא"כ בדיינים דאין בזה משום נאמנות. אלא מילתא דתליא בסברא לכן כיון דאיכא רובא אז אזלינן בתר רוב. או משום דרוב הוא המברר שכן הוא הסברא או משום דהרוב משוי להמיעוט כמו שאינו כמבואר בפוסקים בזה:

אבל אין לומר הא דתרי כמאה ומאה כתרי הוא משום קביע. משים דכבר כתב המרדכי הא דבדיינים לא הוי קבוע משים דהדיבור שלהם הוי כפירש. וה"נ בעדים כן. ועוד דכ' הפ"ח (ביו"ד סי' ק"י) דקבוע לא שייך אלא באינו ניכר. משא"כ הדיינים הא ניכרים הרובים בפני עצמן והמועטים בפני עצמן. וה"נ כן. ועוד דאי משום קבוע התינח שהעדים המכחישים זא"ז שניהם עומדים בפני ב"ד אבל אי אין שני הכתות עומדים בפני ב"ד דקי"ל ג"כ דתרי כמאה ומאה כתרי דאז לא שייך קבוע. ולכן שפיר כתב הרמב"ם בזה דגזירת הכתוב הוא:

התוס' בב"ק (דף ע"ג) בד"ה דאסהידו בי' תרי' בחד ותרי בחד משמע לפי שיש ב' מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש. ותימא מה בכך הא תרי כמאה הוי ע"כ. וראיתי להפנים מאירות שתירץ בפשיטות עפ"מ דמבואר במכות (דף ה') עפ"י שנים או שלשה עדים וכו' אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את הג'. ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. הרי דעפ"י הסברא מבחוץ יש להאמין הרבים יותר מהמועטין מדקאמר מה שלשה מזימין את השנים. וא"כ בשיש ב' מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש. ולכאורה הוא פלא על התוס' שלא תי' בפשיטות כן. ולכאורה הי' אפ"ל דהא דקאמר שלשה מזימין את השנים אינו עפ"י הסברא דרבים נאמנים יותר ממועטין. אלא מאחר דמצינו דגזה"כ הוא בעדים זוממין דהמזימין אף שהם שנים נאמנים נגד המוזמין. א"כ ה"ה לשלשה נגד שנים. וע"ז קאי ההיקש דגם שנים נגד שלשה נאמנים ופרט הכתוב שלשה לההיקש דשנים נגד שלשה ג"כ נאמנים. אלא דהנ"י במכות שם כתב אהא דמה שלשה מזימין את השנים דהא רובא נינהו ע"כ. אלמא דמסברא הוא ולא משום גזה"כ הוא:

לכן נראה דהרי הא דתרי כמאה מבואר בריטב"א שם וז"ל ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים וכו' והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן ע"כ. והשתא א"ש דהא דקאמר במתני' תחילה מה שלשה מזימין את השנים הוא עפ"י הסברא דרבים נאמנים יותר ממועטים. אבל זה הוא כל כמה דלא ידעינן תרי כמאה. אבל לבסוף דמייתי הלימוד מעדים דתרי כמאה. א"כ אזדא בעדות הסברא מבחוץ להאמין את המרובים מהמועטים דגזה"כ מבטל את הסברא מבחוץ. וא"כ שפיר הקשו התוס' הא תרי כמאה דמאחר דגלי לן קרא דתרי כמאה אין להאמין את המרובים יותר ממועטים. וא"כ אכתי הוי חידוש. וזה ברור ונכון:

ובזה יבואר היטיב לשון הרמב"ם ז"ל שהשנים כמאה ומאה כשנים. די"ל למאי הוצרך לכפול ומאה כשנים. והלא די במאי דאמר שהשנים כמאה. ולפי הנ"ל מבואר היטיב דאתא לאשמעינן דלבתר דגלי לן קרא שהשנים כמאה אין יתרון על המרובים ממועטים דגזה"כ אפקי' מהך סברא דרובא אלא שניהם שוין דגם מאה כשנים. ויצא לו כן מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ב) ההוא דא"ל לחברי' מהימנית לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעי' באפי תלתא אר"פ כבי תרי הימני' כבי תלתא לא הימני' מתקיף לה ר"ה ברי' דר"י תרי כמאה ומאה כתרי הרי מבואר גם שם כפל הלשון. והוא להורות דאין יתרון זע"ז:

ועפ"י הנ"ל יש לבאר דבזה פליגי ר"פ ור"ה ברי' דר"י. דלכאורה תמוה הכי לא ידע ר"פ מתניתין דפ"ק דמכות דשנים מזימים אפילו מאה דתרי כמאה. אלא דר"פ סבר דלעולם נאמנות הרבים נגד המועטים הוא מהסברא. ונאמנות המועטים הוא מגזה"כ. ולכן בנאמנות מסתברא דכבתרי הימני' כבי תיתא לא הימני'. אבל ר"ה ברי' דר"י