אורח משפט קעט

את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם ר"ע אומר ודרשת וחקרת וכי יש דורשין לחרשין ויש חוקרין לשוטים ת"ל משפט אחד יהי' לכם כדיני נפשות כך ד"מ מה ד"נ בדרישה וחקירה כך ד"מ בדו"ח ע"כ. וזה שמצטרף רמב"ם דברי הת"ק ור"ע וכתב צריך שיעיד בפיו ויהי' ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו וזה דו"ח. אח"כ ראיתי שכן כתב התומים עיי"ש:

ומכאן מבואר דגם שומע ואינו מדבר נכלל בכלל חרש. ומש"כ הסדרי טהרה סי' קצ"ו דזה לא שמענו כו' בשו"ע שם. הרי מבואר גם כאן כן. ועמש"כ לקמן (סי' מ"ו) בזה. וכן מבואר בהתוספתא דשבועות הנ"ל דקאמר וכי יש דורשין לחרשין וקאי גם על שומע ואינו מדבר ג"כ. וביבמות (דף ק"ד) החרש כו' לפי שאינו בואמר כו'. וכן בגיטין (דף נ"ט) עיי"ש:

ובתוס' דגיטין שם בד"ה אמר ר"ז וי"מ דאמתני' ל"ק לי' דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכיל להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש. אבל אלם לא משמע הכי ע"כ. והוא תמוה הא מבואר להדיא בתוספתא דשבועות הנ"ל ושמע להוציא את החרש כו' אם לא יגיד ונשא עינו להוציא את האלם. והוא בודאי הברייתא דתניא הכא אם לא יגיד פרט לאלם. א"ב איך אפשר לפרש דאלם היינו חרש. דהא זה ידעינן מושמע. ולא מצאתי מי שתמה בזה:

סעיף י"ב הסומא וברמב"ם הלכה י"ב מבואר דזה מאו ראה. וכתב הכס"מ צ"ע היכא איתא. ובהג"ה שם הביא שכן הוא בערכין (דף י"ח). ובאמת מבואר כן בתוספתא פ"ד דשבועות העתקתי לעיל עיי"ש בזה. ולכאורה קשה ל"ל קרא לר' יהודא דס"ל סומא לאו בני דינים ומשפטים הן בב"ק (דף פ"ז). וא"כ הוי עדות שאאילה"ז. דגם אם יוזמו לא יתחייבו מכאשר זמם. ולתי' השני של תוס' בריש מס' מכות דבעדות בן גרושה ובן חליצה לא בעינן אתה יכול להזימן. וא"כ איצטריך או ראה למעט דעדות דסומא לא מהני גם לעדות בן גרושה וחלוצה. אמנם לתי' הא' שם דמשום מלקות מקרי יכול להזימן. א"כ בסומא דלדעת הרבה פוסקים פטור גם ממצות ל"ת. א"כ הוי עדות שאאילה"ז. וי"ל דהרי קיי"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וכתבו המפרשים דקטן ואשה אינם מבטלים עדות הכשרים דאינן בגדר עד. וא"כ מצד עדות שאאילה"ז הי' מיחשב כפסול והי' מבטל עדות הכשרים [כמבואר ברש"י ותוס' סנהדרין (דף מ"א) דעדות שאאילה"ז דמי לקרוב או פסול דמבטל כל העדות עיי"ש בזה]. לכך איצטריך קרא דאינו בגדר עד ואינו מבטל עדות הכשרים. ובזה ניחא מש"כ רש"י בב"ק (דף פ"ח) ד"ה פסולה דקטנים פסולין לעדות משים דכתיב אנשים ולא קטנים. ועוד דעדות שאאילא"ז היא. ועמדו המפרשים דל"ל קרא לקטנים כיון דבלא"ה פסולין משום עדות שאאילה"ז. ועיין תשובת הגרע"א (סי' קע"ו) שכ' נפ"מ בזה. ולפ"מ שנתבאר שפיר איכא נפ"מ לנמצא קטן בתוך הכשרים. דמצד עדות שאאילה"ז הי' מבטל עדות הכשרים. משא"כ מצד דאינו בגדר עד אינו מבטל עדות הכשרים:

ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דאיתא בב"ק (דף ט"ו) לימודים דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכתב הש"מ בשם תלמידי הר"פ להקשות ל"ל קרא דאשה חייבת בעונשין תיפוק לי' מדאיצטריך קרא בשבועות (דף ל') למפסל אשה לעדות מועמדו שני האנשים. א"כ ממילא ידעינן דחייבת בעונשין דאי אינה חייבת בעונשין א"כ בלאו קרא נמי ידעינן דאשה פסול לעדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלא מצינן לקיים בזה כאשר זמם מאחר דאינה בת עונשין. ולפי הנ"ל ניחא דמטעם עדות שאאילה"ז מבטלת עדות הכשרים. משא"כ השתא דאינה בגדר עד לא מבטלת העדות:

עוד י"ל הא דאיצטריך או ראה לפסול סומא ולא סגי בטעם דהוי עדות שא"א ילה"ז. לס"מ דאיתא לקמן סי"ג דאם הי' סימא בשעת ראיית העדות. ואח"כ הבריא דפסול משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. וא"כ מטעם עדות שאאילה"ז הו"א דאם הי' סומא בשעת ראיית העדות. ובשעת הגדה הבריא תהא עדותו עדות כיון דאז הוא בר עונשין. לכן כתיב או ראה דבעינן שיהא בריא בעת הגדה ג"כ. וכעין זה כתיב בתשובה שם (סי' קע"ו) דנפ"מ בקטן דאם העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו כשר דהא בער הגדה הוא בר עונשין. משא"כ השתא דממעטינן מאנשים ולא קטנים עיי"ש:

סעיף י"ג אי מהני בעגונה עדים פסולין ובעת הגדת כשרים. אי מהני אף שלא הי' תחלתן בכשרות. או אפילו בזה בעינן תחילתו בכשרות. בזה האריכו האחרונים ועיין אהע"ז (סי' י"ז) דמהני מאחר דעבד ושפחה וקרובים מהימני לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכמוש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ג) וכמו שביאר במה"צ בזה:

וכן נ"ל גם בעד סוטה דקיי"ל באהע"ז (סי' קע"ח) דגם קרוב ואשה מהימני דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ואפי' רשע דאורייתא דפסיל כמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' סוטה) דלא מהימן אלא פסיל בדברי סופרים. מיהא בעשה תשובה מהימן [י"ל מדוע השמיט בשו"ע סי' קע"ח הא דפסיל מדברי סופרים מהימן]:

וי"ל מהא שכ' הרשב"א (סי' תקנ"ב) בעד אחד נאמן לומר שנטמאת עמו ופלגינן דיבורא שלא הי' הוא אלא אחר ע"ש. ול"ל למימר בכה"ג הא י"ל דאף דאין משים עצמו רשע, אמרינן דעשה תשובה. וברובע הוא דאמרינן פלגינן דיבורא משום דאפילו עשה תשובה אח"כ לא מהני דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. משא"כ הכא דמהני תחלתו וסופו בכשרות יותר הי' נכון לומר שעושה תשובה ואינו רשע מלומר פלגינן דיבורי' שלא הי' הוא אלא אחר. וי"ל דלא מבעיא להטוש"ע (בסי' מ"ו סל"ז) דערים אין נאמנים שהיו פסולין אף שעשו תשובה. דאמרינן אף בכה"ג אין אדם מע"ר שהי' כבר. אלא אפילו להר"י מיגאש בש"מ כתובות (דף י"ט) דבאומרים שעשינו תשובה מהימני. מ"מ אי לא פלגינן דיבורי' אי משים עצמו רשע ולא אומר שעשה תשובה איך נימא שעשה תשובה. א"ו דאין מע"ר ולא הוי זה אלא אחר כנ"ל בזה:

סעיף י"ד אשה פסולה. כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' עדות ה"ב) נשים פסולין לעדות מה"ת שנאמר עפ"י שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקיבה עכ"ל. וכ' הכס"מ והראי' שהביא אינה נוחה לי. שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל. ונראה דהרי מיעוט עדים משמע שנים. וא"כ כיון דכתיב עדים ממילא ידעינן דהוי שנים. וא"כ האי שנים מיותר. ובאמת מקשה כן בירושלמי שבועות פ"ד ל"ל שנים הא מיעוט עדים שנים ע"ש. והנה התוס' ביבמות (דף ע"ב) ד"ה ונתן כתבו וז"ל קרא יתירא קדריש ולא דריש מדכתיב ונתן ולא ונתנה שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל. וכ"ה בתוס' יומא (דף מ"ג). הרי להדיא דהיכא דמיותר לגמרי שפיר דייקינן מדכתיב בלשון זכר ולא לשון נקיבה. וא"כ ה"נ כיון דהא שנים מיותר לכן שפיר כתב הרמב"ם רמזה ידעינן דנשים פסולין לעדות:

ובזה ניחא לי ג"כ הא שכ' הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ה) אין מעמידין אשה במלך שנאמר עליך מלך ולא מלכה. והוא מהספרי. וקשה הא כל התורה בלשון זכר נאמרה. אלא דהוא כמוש"כ התוס' דהיכא דמיותר שפיר ממעטינן מדכתיב בלשון וכר. והאי מלך מיותר הוא דכבר מיירי במלך ואשימה עלי מלך. ולא הו"ל למיכתב אלא שום תשים עליך מקרב אחיך ואתי שפיר:

וראי' לזה מהא דאמרינן ביומא (דף י"א) ת"ר ביה"כ ובית האשה חייבת במזוזה כו' פשיטא מ"ד ביתך ולא ביתה קמ"ל ופי' התוס' משום דכתיב ביתך בלשון זכר ע"כ. וקשה הא כל התורה בלשון וכר נאמרה. א"ו משום דהאי ביתך מיותר ס"ד כן. ולפי האמת דחייב שפיר פריך אלא ביתך ל"ל. וכן אמרינן שם מ"ד ובא אשר לו הבית, לו ולא לה. קשה ג"כ כנ"ל א"ו משום דהאי לו מיותר הוא לגמרי ס"ד כן. ולפי האמת