אורח משפט קעח

שלא כדברי הרמב"ם שכתב דאם דעתו משובשת בדבר אחד אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז בכלל שוטה וי"ל דל"פ ארמב"ם. דיש לומר כמש"כ האחרונים לחלק דהרמב"ם מיירי בעושה בידים. משא"כ כשהוא בשוא"ת. ויותר נראה דהרמ"ה לשיטתו דמשמע דס"ל בב"ב (דף קנ"ה) כשיטת ר"א ור"ש דאין שוטה אלא בהא דמבואר בחגיגה ולכך אי משיג באיזה דבר על בוריו דיו בזה:

והנה רבים תמהו מאין הוציא הרמב"ם כן דהפתאים ביותר הם בכלל השוטים. ובח"ס תמה דלא מצאנו בשום מקום זכר מזה. וכן מה שמסיק הרמב"ם וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים לא ידענו מאין הוציא הרמב"ם כן:

אמנם לע"ד כל דבריו נכונים דאיתא בסוטה (דף כ"ד) ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה. או נשתטה. או שהי' חבוש בבית האסורים. ושם בגמ' האי איש איש מאי עביד לי'. מיבעי לי' לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שיעמום. וכן הוא בברייתא לקמן (דף כ"ז) [ובמדרש פ' נשא עיי"ש וכ"ה בר"ן נדרים פ"א] ופרש"י שעמום לקוי בתמהון לב ע"כ. ובכתובות (דף נ"ט) שהבטלה מביא לידי שעמום פרש"י שגעון. והיינו הך דתמהון לב. כמו דכתיב (דברים כ"ח) בשגעון ובעורון ובתמהון לבב. וכתב אבן עזרא שם שלשתן בלב. ורש"י פי' שם אוטם הלב אשטורדישין בלע"ז ע"כ. ובב"מ (דף כ') תרדא פרש"י משועמם ובב"ק (דף ק"ה) תדורא פי' אין לב. והיינו הך. כמוש"כ. ובכריתות (דף י"ח) פרש"י תרדא שוטה. ובזבחים (דף כ"ה) פרש"י שוטה בהול. וכן פי' הרמב"ם בפי' המשניות בכתובות מלשון בהלה עיי"ש. ובתרגום אונקלוס בדברים שם תרגום על בשגעון בטפשותא. וכ"ה בת"י שם. ומעתה הן הן דברי הרמב"ם דמצינו בסוטה (דף כ"ד) דמדמה שיעמום לשוטה. לכן כתב הפתאים ביותר שהוא בכלל שגעון שהוא טפשותא דלבא וכן המבוהלים הנחפזים בדעתם שהוא בכלל תמהון לב שהוא שוטה בהול. וע"כ פסולין לעדות:

אמנם הרמב"ם (פ"א מה' סוטה) כתב ב"ד מקנין למי שנתחרש בעלה. או נשתטה והשמיט הך דשיעמום. משום דמתניתין ג"כ לא תני זה. ורק הש"ס נקט כן משום דכן איתא בברייתא שם (דף כ"ז). וגם בכ"ד לא תני שיעמום רק חרש ושוטה ודוחק לומר דפליגי אהך ברייתא. אלא ש"מ דהכל נכלל בכלל שוטה. וכיון דתני שוטה שיעמום בכלל. וחדא מילתא היא. ובספרי (סי' קע"ז) איתא להביא את החרש ואת השיעמום. שב"ד מקנין ולא קאמר שוטה כלל. והוא משום דחדא מילתא היא, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דכל אלו בכלל השוטים וכמבואר בהאי סוגיא דסוטה. והא דכתב כן בה' עדות ולא כתב בשארי דוכתי הוא משום דבכלל שוטה ושיעמום הכל בכלל. ולכן לענין עדות דצריך דעת יפה ועיין בנ"י פמ"ש דס"ד באינו יודע בטיב משא ומתן אף במטלטלין לא מהני דצריך בעדות דעת טוב קמ"ל דמהני. ביאר כל הפרטים. משא"כ בגיטין וקדושין י"ל דבמסברי לי' וסבר סגי. ולדעת הר"א והר"ש דשוטה אינו אלא הג' דברים שבחגיגה. י"ל כמוש"כ מהרי"ק דבדומה לזה מודו דהוי שוטה. וא"כ יפרשו הא דסוטה ג"כ כיוצא בזה. [וכמו דבמתניתין לא קתני אצא חבוש בבית האסורין ולא קתני הלך למדה"י כמו דתני בברייתא ובמדרש שם משום דהכל הולך למקום אחד שאינו בכאן. וה"ה לשוטה ושיעמום דחדא מילתא היא וזה ברור]:

או דמפרש"י דסוטה שאני. דגם בשיעמום על הב"ד לקנא מאחר דאין הבעל מקפיד ע"ז. ודמיא להלך למדה"י. אבל בכל הדברים לא הוי כשוטה. או דיש לומר דמיירי באין מבין שום דבר על בוריו דכו"ע מודים בזה. וכמוש"כ הרמ"ה כנ"ל בזה. וכ"ז מיירי בעדות. אבל לא בגיטין וקדושין. וכמוש"כ המהרי"ט וכ"מ מהב"י (סי' קכ"א) דכתב דהרמב"ם לא ס"ל כהר"א ור"ש. דשוטה הוי כארבעה דברים דחגיגה. מהא דכתב בה' עדות בדבר מהדברים ולא הביא ראי' מהא דכ' מהפתאים וכדומה ג"כ. א"ו דוה פשיטא ולא קאי אלא אעדות:

והנה מש"כ הרמב"ם ולא הולך ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד הוא דזהו בחינה היותר גדולה. וכמו דמשמע במדרש שוח"ט והובא בילקוט (שמואל א' כ"א) מה הנאה בשוטה הזם אדם מהלך בשוק וקורע את בגדיו כו' שהוא דומה למשבר כלים. ולכן כתב בדבר מהדברים. אבל גם זה אינו דיש פסקים דאינו אלא בעדות ולא בשארי דברים והאריכו בזה בס' אור הישר ובאור ישראל ע"ש:

ובב"מ (דף פ) שפחה זו שוטה הי' נכפית הי' משועממת וכו' ופרש"י משוגעת. והרמב"ם (פט"ו מה' מכירה ה"י) כתב שוטה נכפית היא והשמיט משועממת. משום דלטעמי' אזיל דהכל בכלל שוטה. וכאן בה' עדות סידר כלשון הברייתא דב"מ בתחילה כתב שוטה ואח"כ נכפית ואח"כ כתב הפתאים וכל המשתגעים שפורט והולך והוא שיעמום כמבואר הכל באר היטיב בדברינו בזה. וברמב"ם שם הי"ג כתב או שהי' נכפה או משועמם ה"ז מום מפני שמבטלו ממלאכתו ולא כ' שוטה. דשוטה שהוא בחינה ראשונה בודאי ה"ז מום. אלא אפילו נכפה ומשועמם שהוא בבתי' השני' הוי ג"כ מום משים ביטול מלאכה. וע"כ כתב הרמב"ם כאן ג"כ כסדר הברייתא שם ולא כסדר התוספתא שהובא בתוס' שם:

ועיין תשב"ץ (ח"ב קל"ח) וז"ל והשוטה הוא הלן בביה"ק והיוצא יחידי בלילה והמקרע את כסותו דעביד לכולהו כדאמרינן פרק הכל חייבין בראי' ע"כ. נשמע מזה דס"ל כהסוברים דווקא באלו. אלא שזה תמוה שכ' דעביד לכולהו וזהו כר"ש שם. אבל ר"י הא פליג שם וס"ל דאפילו בחדא מזה. וכן פסקו כל הפוסקים והוא פסק כר"ה. ואולי סמך על הירושלמי שהביאו התוס' שם דמסתברא כר"מ במאבד מה שנותנין לו. מכלל דבאינך כר"ה דכולהו בעינן בזה. וא"כ יש סמך גדול לצרף במקום עיגון לשאר קולות בזה:

אמנם יותר נראה דחסר שני תיבות בתשב"ץ וצ"ל דעביד לכולהו דרך שטות כדאמרי' וכו'. ובס' מנוח לה ר"ה ה"א כתב ושוטה המקרע את כסותו ועביד דרך שטות כדמפרש התם בחגיגה דלא מחייבו ע"כ. וא"כ משמע דס"ל כר"ה לכך לא הביא אלא הך דמקרע כסותו דגם ר"ה הדר בי' כמבואר שם בחגיגה (דף ד') דדמי למאבד מה שנותנין לו וכהירושלמי בזה וא"כ גם התשב"ץ ס"ל כן:

ועוד נ"ל ראי' להרמב"ם דלעדות כל הפתאים בכלל שוטה מהא דחנן בנדה (דף נ') כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן שם לאתויי מאי לאתויי סומא באחת מעיניו. הרי הפתאים ודאי פסולין לדון וכמו דאמרי' בכתובות (דף ק"ה) ת"ר כי הפחד יעור עיני חכמים ק"ו לטפשין. ויסלף דברי צדיקים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו וכו' [וטפשים בלשון מקרא הוא אויל וכדאיתא בפסחים (דף צ"ט) יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים שנאמ' גם אויל מחריש ח כם יחשב ובת"י (משלי י"ח) תרגם על אויל שטיא] וא"כ אי ס"ד דהפתאים כשרין לעדות. א"כ אמאי לא קאמר לאתויי טפשים דכשרין להעיד ואינן כשרים לדון ואתיא אליבא דכו"ע. משא"כ סומא באחת מעיניו אינו אלא כר"מ. א"ו דהפתאים פסולין להעיד ג"כ. ומה גם לפמש"כ בשיטה מקובצת בב"ק (דף פ"ח) דהרשב"א מפרש דגזלן אינו בכל המצות שפסול לדון א"כ כיון דהפתאים פסולין לדון א"כ אינן בכל המצות ופסולין להעיד ג"כ:

סעיף י"א חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע. או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהי' ראוי לשמע דברי הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכ"ה ברמב"ם (פ"ט הי"א), וכתב הכ"מ שהוא מברייתא דגיטין (דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם ומשמע לרבינו דה"ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמע קול אלה. ובאמת הוא מפורש כן בתוספתא דשבועות (פ"ד) ושמע להוציא