אורח משפט קעז

חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גיטו גט ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי' לגמרי עכ"ל, וכ' הב"ש עתים חלים היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים ואז דינו כפקח ע"כ. וכהב"ש מבואר בב"י שם שהביא דרבינו ירוחם בנתיב ב' הביא בשם הרמ"ה אם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בו והזמן שהוא שוטה ה"ז ספק ע"כ. אבל באמת בכאן בעדות מבואר דאפילו אין ידוע הזמן כשר. וכהב"ש מבואר באו"ז (סי' תשע"ח) שהשיב על אשה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה כי לית לה תקנתא להתגרש וכו' ואם עניינה כך לפעמים יום או יומיים שוטה. ופעמים שבוע אחת חלומה. ושבוע אחת שוטה ואין לה עתים קבוע מספקא לי' וכו' ולשון הירושלמי משמע כן דקאמר עתים חלומה דמשמע זמן קביע ע"כ. והוא הירושלמי פ' חרש מובא בתוס' יבמות (דף קי"ג) ד"ה יצאת. ובנוסח הירושלמי שלנו פעמים. אבל באמת הוא ברייתא בר"ה (דף כ"ח) מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה ע"כ. וא"כ מבואר דלשון עתים משמע שהוא זמן קבוע וכהב"ש בזה:

סעיף י' הפתאים ביותר שאין מכירין דברים הסותרין זא"ז כו' ה"ז בכלל שוטים יחשב. בחגיגה (דף ג') אמרינן ח"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו. ודעת הרמב"ם דלאו דוקא באחד מאלו נקרא שוטה וה"ה בשאר דברים. אבל דעת ר"א כהן ור"ש משפירא הביאם הב"י באהע"ז (סי' קכ"א) דדוקא מאחד מאלו הוי סימני שוטה. אבל בדבר אחר של שטות לא. וכן משמע דעת הרמ"ה בב"ב (דף קנ"ה) שכ' וז"ל ודוקא שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין ואע"ג דלא ידע בטוב מו"מ. והוא שלא נראו בו סימני שטות המפורשים בחגיגה ע"כ. וביש"ש פ"ק דחולין (סי' ד') פסק כהרמב"ם ז"ל בזה. ובטיו"ד (סי' א') כתב וז"ל ושוטה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בביה"ק או מאבד מה שנותנים לו אפי' באחד מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה ע"כ. והמפרשים כתבו בזה ליישב לשון הטור שכתב אפי' באחד מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה הא כבר כתב או. או. א"כ למה לי' למיכפל ולכתוב אפי' באחד מאלו עיי"ש בפרישה וט"ז וש"ך מש"כ בזה:

ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דהטור דעתו לפסוק כהרמב"ם ז"ל דשוטה נקרא לאו דוקא בהני דקתני בחגיגה אלא גם בדבר אחר של שטות ה"ז בכלל שוטה. אלא דקשה לפ"ז למה דנקט הברייתא בחגיגה הני דוקא ולא אחריני ולזה י"ל דהרי בחגיגה שם פריך התם אדרב הונא דס"ל דהא דקתני היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו עד שיהא כולן בב"א. היכא דמי אי דעביד להו דרך שטות. אפילו בחדא נמי ואי דלא עביד להו דרך שטות. אפילו כולהו נמי לא. ומשני לעולם דעביד להו דרך שטות. והלן בביה"ק אימר כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד. והיוצא יחידי בלילה אימר גנדריפס אחזי'. והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות הוא כיון דעביד לכולהו הוי' לי' כמי שנגח שור וחמור וגמל ונעשה מועד לכל. וא"כ לר"י דס"ל דאפי' בחדא נמי נקרא שוטה צ"ל דוקא דקא עביד דרך שטות דאל"כ איכא למיתלי בהני אימור דקאמר הגמ'. וכן הא דתניא התם איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו בעינן ג"כ דרך שטות משום דאיכא למימר אימור קנביקיס הוא. כמבואר בירושלמי. וא"כ שפיר ניחא הא דקתני בחגיגה הני דלאו דוקא נקטי שם הברייתות הני אלא לרבותא. לא מיבעיא במי שיש לו שאר סימני שוטה. דשוטה הוא. אלא אפילו הני דאיכא למיתלי במילתא אחריתי אפ"ה אי עביד להו דרך שטות נעשה שוטה:

וזהו שכ' הטור ושוטה. היוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו. או לן בביה"ק. או מאבד מה שנותנין לו ולפי הבנת המפרשים דהטור ס"ל דדוקא בהני נעשה שוטה. א"כ הי' לו לומר ושוטה זהו היוצא יחידי וכו' אלא דקדק וכתב היוצא. וכוונתו הכי הוא דלא מיבעיא בשוטה שדעתו משובשת תמיד דשוטה הוא. אלא אי מתרמי שוטה כזה היוצא יחידי. או מקרע. או לן. או מאבד. אפי' באחד מאלו (דאיכא למיתלי באומר כמו דאמר בגמ') אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה ופי' כיון דמ"מ עושה דרך שטות נקרא שוטה גם בהני. ולכן שפיר הוצרך לכפול משום זה להורות דס"ל דאפי' בהני נעשה שוטה. ומכ"ש בשאר דברים דס"ל כהרמב"ם. וכלשון הטור כתבו בשו"ע שם. וא"כ מבואר דדעתו כהרמב"ם ולטעמי' אזיל שפסק כן בחו"מ כהרמב"ם וא"ש ונכון:

[ואח"ז בא לידי תשובת מהר"י ווייל וראיתי שכ' (בסי' נ"ב) וז"ל דודאי הא דפליגי ר"ה ור"י פרק קמא דחגיגה איזהו נקרא שוטה היינו אעפ"י שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה. א"ו הא דפליגי היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה. ואפ"ה הוי שוטה ואעפ"י שמשיב כהוגן עכ"ל. וא"כ לפ"ז מיושב שפיר הא דלא נקט בברייתא אלא הני דלרבותא נקט אפי' הני. ולזה י"ל דנתכוון גם הטור. אכן פי' הראשון שכתבתי לעיל נ"ל עיקר] מבואר מזה דאין חילוק בין עדות לאיסורין. דלא כי"א דהרמב"ם לא כתב כן אלא לענין עדות. וראי' לזה מהיש"ש פ"ק דחולין (סי' ד') (ולכך כ' הרמב"ם דשכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה. משמע מזה דעתו דאין לחלק בין עדות לאיסורין וכמ"ש:

וכתב המהרי"ט (ח"ב סי' ט"ז) דזהו דוקא בעדות דצריך להעיד על מה שעבר אבל בגיטין קדושין מכי מסברי לי' וסבר שפיר דמי. ובח"ס (ח"ב סי' ב') כ' דלאו דוקא בעדות. והביא ראי' מהא דבכל דוכתי לא הוזכר מהפתאים. וגם הרמב"ם לא הזכירו בכ"מ אלא בה' עדות. וע"כ הוא משום דהוא בכלל חרש משום שאין בו דעה. ורק בה' עדות הזכירו. משום דבעדות פסול החרש הוא משום שאינו ראוי להגיד ואינו בדרישה וחקירה כמבואר ברמב"ם שם ע"כ הוצרך לכתוב הפתאים בפירוש. וק"ל דלפ"ז בחליצה דפסול חרש הוא משום שאינו בואמר ואמרה כמבואר ביבמות (דף ק"ד). וא"כ הי' לו לרמב"ם לכתוב בה' חליצה את הפתאים בפירוש כמו שעשה בה' עדות. גם מה שהק' שם דלמה תני בכ"מ שוטה אצל חרש דידעינן במכ"ש מחרש דגרוע מחרש. והביא מתוס' גיטין (דף כ"ב) דגרוע מחרש עיי"ש. [וכן משמע בשבת דף קנ"ג] לזה י"ל דהא דסתם חרש מיירי באינו מדבר ואינו שומע הוא דוקא אם הוא נישנה אצל שוטה. כמבואר ברש"י חגיגה (דף ב') וירושלמי הובא בראשונים ביבמות שם. א"כ לכך תני שוטה ג"כ לאורויי דגם חרש דכוותי' ולא צריך לפרש דאינו מדבר ואינו שומע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה כמבואר בכמה דוכתי כיוצא בזה. וברשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) ונתחרש מחמת חולי היינו נמי שוטה דחרש דומיא דשוטה ע"כ. והוא דמשוטה ידעינן פירושו של חרש ג"כ:

ובזה יובן היטיב הא שפירש רש"י בנדה אהא דחרש שדברו חכמים בכ"מ אינו מדבר ואינו שומע ופי' בכ"מ להוציא מכלל בן דעת ע"כ. ואינו מובן מאי בעי בזה. ולהנ"ל ניחא דזהו שכתב בכ"מ דקתני לאינו בן דעת דהיינו דומיא דשוטה. אבל ודאי איכא חרש דאינו מדבר ושומע. או שומע ואינו מדבר אי לא מיירי להוציא מכלל בן דעת דהיינו אי לא קתני אצל חש"ו. ומזה מבואר כמוש"כ הבכור שור במס' גיטין (דף נ"ט) והנה"מ (ס' רל"ה) עיי"ש:

ועיין ב"י באהע"ז (סי' מ"ד וקכ"א) שהביא מש"כ ר"י בשם הרמ"ה וז"ל ומי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אעפ"י שדלה וחלושה קידושיו קדושין גמורים וכן גירושיו ואם אינו משיג שום דבר על בוריו ה"ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קדושין גמורים ע"כ. מדכתב אינו משיג שים דבר על בוריו משמע דאם משיג איזה דבר על בוריו אעפ"י שבשאר דברים משובש קידושיו גמורים. וזהו