אורח משפט קעו

מ"ד דאין ב"נ מצווין על הדינים כמבואר בסנהדרין (ד' נ"ו) ותירץ כתירץ התוס' דלעיל. והרמב"ם דלא ס"ל תי' התוס' דלעיל לשיטתו אזיל דס"ל דפסול לעדות מדאורייתא מאחיך. או י"ל כיון דאין כשרים לעדות אלא בז' מצות ולא בגיטין וקדושין ולא בכל מילי דאין שייכים לכן לא פסיקא לכוללם במי שכשר להעיד כמוש"כ תוס' דאין לכלול באינו כשר לדון אוהב ושונא כיון דלשאר עדות כשרים. ה"נ אין לכלול בכשר להעיד את שאינו כשר לכל עדות. או דאין לכלול עכו"ם כיון דאיכא בהם מין דאינם כשרים אם הם אינם מוחזקים לנאמנים וא"ש:

הב"י בסי' זה הקשה על שי' רש"י בגיטין (דף ט) והמרדכי הנ"ל דנכרים כשרים לעדות אם הם מוחזקים לנאמנים מהא דתנן ב"ק (דף ט"ו) עפ"י עדים בני חורין בני ברית למעוטי עבדים ועכו"ם. ונראה דאדרבה מכאן סייעתא לדבריהם ז"ל. דהרמב"ם בפי' המשניות הק' מאי איריא דתני כאן למעט עכו"ם ולא בשאר מקומות דבעינן עדים. וחי' דס"ד כיון דבנזקין אין מצוין שם עדים כשרים גם עכו"ם ליתכשרי קמ"ל. והטור בסי' ת"ח תי' דקמ"ל דגם לעכו"ם בעינן עדות כשרים עיי"ש. והנה הפ"י בגיטין שם כתב דהא דכ' רש"י דבד"מ כשרים נכרים לעדות אינו אלא בממון דמהני הודאת בע"ד ולא אברי סהדי אלא לשקרי. א"כ הדבר מסור לב"ד דהיכא דהוחזקו דלא משקרי נאמנים. וא"כ בקנס דלא מהני הודאה אין נאמנים. והרי התוס' בב"ק (דף י"ד) כתבו. דגם למ"ד תנא שור לרגלו אשמעינן גם במידי דלא איירי בי' דהיינו קנס ע"ש וא"כ לכך תנא כאן דנכרים פסולים. משא"כ בעלמא כשרים. אבל הרמב"ם לשי' שכתב (בפ"ט מה' עדות) דפסולין מאחיך לכן תירץ תירוץ אחר כנ"ל בזה:

ועוד נראה דהרי טעמו של רש"י דכשרים לד"מ כ' בגיטין (דף ט') משום דמצווים על הדינים. והרי בסנהדרין (דף נ"ז) אמרי' אמר רבא לא נצרכא אלא לדיני קנסות. ופרש"י דבני נח לא הוזהרו על כך. וא"כ לאו בני בני דינים נינהו בקנסות. ופסולין להעיד ולכן כאן פסולין. לכן הרמב"ם לשי' דיליף דינים בבני נח מויקרב ולא מויצו כמוש"כ בס"א ובס"ז וא"כ מצווין בקנסות גם כן לכן תי' תירוץ אחר כנ"ל. ולא הבנתי מה שהק' בתשב"ץ הנ"ל להסוברים דמה"ת כשרים לעדות היכא דלא משקרי דא"כ אמאי פסולין בגיטין דהרי מבואר להדיא ברש"י גיטין (דף ט') דלאו בני כריתות נינהו אלא די"ל דבחולין (דף י"ג) אמר מר שחי' עכו"ם נבלה וליחוש שמא מין הוא. ומסיק דאין רוב מינין בעכו"ם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ומבואר שם בתוס' בד"ה שחי' דמין עכו"ם גרע ממומר ישראל. ומבואר בסכ"ב סי' ל"ד דמומר ישראל פחותים מעכו"ם. ובודאי דפסול מדאורייתא גם כן. וא"כ איך כשר לד"מ ניחוש שמא מין הוא ובממון אין הולכין אחר הרוב. וסברת הפלאה בכתובות מאחר דאזלי' בשארי דברים בתר רובא מהני גם בממון. לאו כ"ע ס"ל כן. ולתוס' סנהדרין (דף ג') דברוב מעליא אזלי' בתר רובא ניחא. אבל לתוס' ב"ק (ד' כ"ז) צ"ל דהאי מיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא דלא חיישי' בממון כמוש"כ בסי' י"ח בזה:

סעיף ח שוטה פסול. וכ"ה ברמב"ם (פ"ט הלכה ט') שכתב וז"ל השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות. וכתב הכס"מ זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. ומש"כ לפי שאינו בן מצות צ"ע היכא איתא. ובתוספתא דשבועות פ"ד איתא או ידע להוציא את השוטה. ור' עקיבא יליף מודרשת וחקרת וכי יש חוקרין לשוטה ולקמן נעתיק התוספתא כולה מזה:

והא שכתב הרמב"ם לפי שאינו בן מצות נראה דלמד כן מהא דאיתא בב"ק (דף פ"ח) דיליף פסול דעבד לעדות מגזלן וקטן או אשה שאינן בכל המצות. זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה. [ושם (דף ט"ו) ואי אשמעינן עכו"ם משום דלא שייך במצות. הרי דזה טעם מספיק לפסול לעדות. וה"ה שוטה דאינו בן מצות דפסול לעדות] לכן כיון דשוטה פטור מן המצות פסול לעדות. משא"כ לקמן (הלכה י"א) שם בחרש לא סגי בטעמא דאינו בר מצוה לבד. אלא משום דאין ראוי להגיד בב"ד ג"כ. דנפ"מ בשומע ואינו מדבר דבר דעת הוא אלא דפומייהו הוא דכאיב להו. כדאיתא ביבמות (דף ק"ד) עיי"ש, וחייב במצות כמבואר בכ"ד ובגיטין (דף ע"ח) כפקחין לכל דבריהם לכן פסולו משום הגדה בלבד:

והרמב"ם שם (הלכה ז') כתב הקטנים פסולין לעדות מה"ת שנאמר בעדים ועמדו שני האנשים. אנשים ולא קטנים. וכ"ה בב"ב (דף קנ"ה) וברש"י ב"ק (דף פ"ח) עיי"ש. ומעתה י"ל דהא דכתב הרמב"ם בשוטה לפי שאינו בן מצות הוא משום דכיון דחזינן דהתורה מיעטה קטנים מעדות. וע"כ משום שאינם בני מצוה א"כ ה"ה לחרש ושיטה. וכמש"כ שם (הלכה י"א) דחרש ג"כ פסול משום שאינו בן מצות עיי"ש. וכיוצא בזה כתב רש"י בגיטין (דף כ"ג) דמויקחו להם איש ממעטינן שליחות לקטן והיינו משום דאין להם דעת. לכן ממעטינן גם חרש ושוטה משום דלאו בני דיעה נינהו. וכמש"כ רש"י להדיא בגיטין (דף ה') ד"ה חוץ דכקטנים הם בלא דעת. וכן בשבועות (דף ל"ח) תנן אין נשבעין על טענת חש"ו וקאמר שם בגמרא (דף מ"ב) מ"ט א"ק כי יתן איש. ואין נתינת קטן כלום. וכתב רש"י דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת ע"כ. וא"כ ה"נ בעדות כן. הארכתי קצת בזה לפי שראיתי שיבוש במחברים בזה:

ומכל האמור נתבאר דמאיש ליכא למעוטי חרש ושוטה. וכן בירושלמי ריש מס' תרומה את כל איש פרט לקטן. אשר ידבנו פרט לחרש ושוטה. ולא ממעט מאיש וכן ביבמות (דף ק"ד) משום דלאו בני קריאה נינהו. ולא משום דכתיב איש בפרשה. ובירושלמי דקדושין (פ"א ה"ג) הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע עצמך וכו'. ופי' הפ"מ א"ל איש כתיב בזכי' ואפי' חרש ע"כ. הרי להדיא דחרש בכלל איש הוא. ומכל אשר ביארנו נתבאר דיפה פירש הפ"מ שם כן ואכמ"ק לזה:

ומה שהקשה הלח"מ דלמה כ' הרמב"ם משום שאינן בני מצוה ולא משום דלאו בני דיעה נינהו. נראה פשוט לפ"מ שכתב הרשב"א בחולין (דף י"ב) בשם הרמב"ן דהא דממעטינן חליצת קטן דפסול מאיש ולא משום דאינו בן דעת הוא. משום דאפי' ביש לו דעת כמו בהגיע לעונת הפעוטות ג"כ פסול. [וכ"כ הר"ש פ"א דתרומות הא דממעט מאיש אשר ידבנו פרט לקטן ולא קאמר משום דאין לו דעת דנפ"מ בהגיע לעונת נדרים דיש לו דעת ואפ"ה גזה"כ גדול ולא קטן עיי"ש] וה"נ בעדות כן. וזהו שדייק הרמב"ם וכתב בקטן אפי' דעתו נכונה. והיינו דממעטינן מאיש דאינו בן מצות. ולכן כ' גם בחרש ושוטה משום דלא בני מצות נינהו. והא דכ' רש"י בכל הנך דוכתי שהבאנו לעיל בקטן משום דלאו בן דעת הוא. אף דמאיש ממעטינן קטן גם ביש לו דעת. היינו דסתמא דמילתא אין להם דעת. אבל גם ביש להם דעת ממועט מאיש משום דאינו בן מצות. וה"ה לחרש ושוטה כן ועמש"כ לקמן סי' תכ"ה עיי"ש:

וק"ל על התוספתא דמפיק שוטה מאו ידע לפוסלו לעדות תיפוק לי' דהוי עדות שאאילה"ז דהרי הוא מהני דפגיעתן רעה דהן שחבלו באחרים פטורים. וי"ל כמוש"כ לקמן (סי"ב) דנפ"מ דאינו בגדר עד כלל דאם היו בין כשרים דאינו מבטל עדות הנשארים. או דאם נשתפה בשעת עדותו דאז מצינן לקיים בי' כאשר זמם. אפ"ה פסול דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. ועיין לקמן (סי"ב) בזה. או לעדות בן גרושה וחלוצה:

ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד. אלא כל מי שנטרפה דעתו. נראה דלמד כן מהא דפריך בנדה (דף י"ג) ושנטרפה דעתו היינו שוטה עיי"ש. ואח"ז ראיתי שכוונתי ב"ה להגר"א ז"ל שכתב כן:

סעיף ט' הנכפה בעת שהוא בריא כשר. אחד הנכפה מזמן לזמן. ואחד הנכפה תמיד בלא עת קבוע. באהע"ז (סי' קכ"א ס"ג) מבואר מי שהוא עתים