אורח משפט קסח

קא מודה. ועוד הא אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג. והרי אסורה לבעלה כנדה ואין אמע"ר. א"ו כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן מע"ר. ול"נ דר"י לשיטתי' אזיל דס"ל אדם מע"ר בסנהדרין (דף ט') לרצוני רשע הוא ואל תשת רשע עד ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר. פי' ואינו נאמן בהודאתו ליפסל כמ"ש במס' יבמות (דף כ"ה). אבל לדידי' מהימן. וא"כ שפיר קאמר דהא קא מודה, אך יש ראי' מהפוסקים שפסקו להא דקא מודה גם אליבא דידן דקיי"ל אאמע"ר:

והנה כוונת רש"י שכ' פסולי עדות היינו קרובים או משחק בקוביא. כוונתו דאמאי מהימני פסילי עדות היינו הא אין אדם מע"ר. וע"ז כתב שאומרים קרובים או משחק בקוביא. והרמב"ם לא כתב אלא קרובים לבד. ולרש"י לא ניחא בקרובים לבד. דא"כ הו"ל למיתני קרובים הייני כמו קטנים היינו. והא דפרש"י לקמן (דף מ) בשלמא רבנן כי טעמייהו דפסולי עדות היינו קרובים ועבדים היינו ועכשיו משוחררים ולא כתב משחק בקוביא משום דאמרינן אלא ר"מ מ"ט בשלמא פסילי עדות מלוה גופי' מעיקרא מידק דייק ומחתים. וזה לא שייך אלא בקרובים או בעבדים ולא במשחק בקוביא דאינו אלא משום שאין עסוקין בישובו של עולם דאין אדם מדייק ע"ז. משא"כ אליבא דאמת יותר ניחא לפרש במשחק בקוביא מבמשוחררים וזה ברור:

גם נ"ל דמשחק בקוביא אפילו איסור דרבנן לא הוי דהא מבואר בסנהדרין (דף כ"ד) דאינו אלא משום שאינו עוסק בישובו של עילם. ושכ"כ להדיא הריב"ש בתשובה והובא בב"י יו"ד (סי' רכ"ח) וז"ל כתב הריב"ש בתשובה (סי' רל"ב) דלדבר איסור אפילו דרבנן אין מתירין לו וראי' מהירושלמי הנזכר שהרי משחק בקוביא נראה בפ' זה בורר (דף כ"ד) דאפי' איסור דרבנן אין בו אלא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם ואפ"ה לא התיר לו ע"כ. וכ"ז הוא דלא כהרמב"ם (בפ"ו מהל' גזילה) שכ' להדיא דהוי גזל מדבריהם (וכבר כתבנו בסט"ז מזה עיי"ש בזה) ואין זה אלא לרש"י והטור דס"ל דאין עוסקין בישובו של עולם ופסולים לעדות משום דאינם ירא חטא ועיין סמ"ע לקמן סס"ז דהעיקר כדבריהם בזה. וע"כ רש"י לשיטתו שפיר פירש אליבא דידן דקיי"ל אין אדם מע"ר דפסילי עדות היינו משחק בקוביא. ובזה אין אדם מע"ר דגם איסור דרבנן לא הוי וא"ש:

ועיין באהע"ז (סי' קנ"ב) בב"ש שם (ס"ק י"ג וכ"ח) שכ' בהא דעד נאמן לומר שהבעל לא ציווה לחתום משום דלא נעשה רשע אלא כשהוא רשע דחמס. ודבריו תמוהין. דהא איכא איסור דאורייתא וא"צ רשע דחמס. ואפשר כיון דאיכא עדי מסירה הוי חתימות רק איסור דרבנן ע"כ ואי אין אדם מע"ר גם בדרבנן אין זה מספיק וגם משמע מהב"ח ומהב"ש הנ"ל דאין אדם מע"ר רק אי מיפסל לעדות. והאחרונים נסתפקו בזה לכן העיקר כמוש"כ הב"ש שם משום דעבידי למטעי עיי"ש:

והרמב"ם בפי' המשניות בכתובות כ' וז"ל לפי שהעיקר אצלנו שאין אדם משים ע"ר וכשאומרים שהם הצילו ממונם בממון חבריהם היא רשעה וכמו כן כשפסלו עצמם בעבירה אינם נאמנים אבל נאמין אותם בכאן באמרם פסולי עדות היינו כשפסלו עצמם מחמת קורבה כגון שיאמרו קרובים היינו באותה שעה ולא היינו ראויין לעדות זה השטר. ע"כ. ולא כתב גם משחק בקוביא. משום דהרמב"ם לשיטתי' (בפ"ב מהל' גזילה) דס"ל דמשחק בקוביא הוי אסמכתא ולא קני'. ולכן גם בזה אין אדם מע"ר, ולכן פי' משום קרובין היינו וא"ש ונכון:

והר"ן בפ"ב דכתובות כ' פסולי עדות קרובים ולא כ' כרש"י גם משחק בקוביא משום דלשיטתי' אזיל שכ' בפ"ג דסנהדרין כהרמב"ם. והוסיף שם דאפילו אי אין עוסקין בישובו ש"ע איכא איסורא דרבנן ואאמע"ר לכן כתב קרובים לבד, יצא לנו מזה. דגם בדרבנן אין אדם משים ע"ר ובמשחק בקוביא אדם משים ע"ר לרש"י אלא לשיטת הרמב"ם אין אדם מע"ר גם בזה וכמוש"כ:

קי"ל דנשבע על מלוה ונמצא שקר דפסול לעדות ואיכא דמכשרי מטעם שמא מלוה ישנה יש לו עליו. ונסתפק בספר דברי אמת בקונטרס חשוד אי הודה שלא הי' מלוה אי אמרי' בזה אין אדם משים עצמו רשע. והעלה דאין משים עצמו רשע ע"ש. ובשיטה ב"מ (דף ה') כתב להדיא דהא דהכופר במלוה כשר לעדות אפי' נקיט זוזי וכמוש"כ תוס' שבועות (דף מ') דאמרי' אישתמוטי קא מישתמיט ושמא צריך לשלם למלוה אחר דאם הודה דא"צ לשלם למלוה אחר נפסל לעדות וא"כ מבואר דל"ש אאמע"ר בזה:

בגוף הדבר דאין אדם מע"ר חידש באו"ת (סי' פ"ז ס"ק כ"ו) שהוא מטעם גזה"כ והוא משום די"ל בזה ב' טעמים. או משים דאדם קרוב אצל עצמו. או משים דגזה"כ דלא נעשה חשוד אלא בב' עדים. והוכיח מהא דהיא אחר מצטרפין להורגו. וק' ממנ"פ דהלה אם אומר כדבריו שהוא לרצונו. א"כ ממילא יבטל העדות אם הוא משקר. איך נסמוך על עדותו. ואם אמת מעיד הלא מעיד שחברו הוא רשע ואין כאן ב' עדים. א"ו כל כמה שלא העידו בפני ב"ד לא הוי חשוד. וי"ל מאחר דאין אנו צריכין לדעת מי הוא הנרבע מה בכך שהוא משקר שפ' אין זה כלום. ולהדיא מבואר ברמב"ם (פ"ב מה' קדה"ח) אהא דאיתא בר"ה (דף כ"ד) מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב כו' כשבאו ליבנה קיבלן ר"ג דהטעם שמה שאמרו ראינוהו בשחרית אין אנו אחראין לראיית שחרית. ומהי"ט כתב החכ"צ (שאלה מ"ד) במי שהודה שממנו. אלא שלא קודם החתונה. וא"כ ליכא ז' חדשים. דמאחר שהודה שממנו אין אנו אחראין למה שאמר שלא הי' קודם החתונה עיי"ש. וה"נ מאחר שמעיד פ' רבע לרצוני אין אנו אחראין מי הי' אז הנרבע. וכמוש"כ וזה פשוט וברור:

מי שחשוד על עריות וכו' חוץ מלעדות אשה. בגט מקושר (סי' ז') נסתפק אי הוי דאורייתא או דרבנן. ולהדיא מבואר באהע"ז (סי' מ"ב) בח"מ (ס"ק י"ד) וכ"ה בב"ש (ס"ק כ') דאינו אלא מדרבנן יעויי"ש בזה:

סעיף כ"ו אעפ"י שעושה עצמו רשע פלגינן דיבורא. הרא"ש בפ"ק דמכות כתב בשם הראב"ד ז"ל הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת פסול קורבה ולא אמרינן פלגינן דיבורא. דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותם. והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר. היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודמיא להא דאמר לעיל במקיימי דבר הכתוב מדבר דכי היכי דכשנמצא אחר מן העדים קרוב או פסול עדותן בטילה ה"נ כשנמצא לאחר מהן קרוב או פסול שהרי מקצת עדותן בטילה מחמת קורבה. וכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני קורבה שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ כשמעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עליו שם עד כלל ע"כ:

ובזה א"ש הא דקאמר בסנהדרין (דף ט') פ' רבעני לרצוני רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר [פי' אלא פלגינן דיבורא). וי"ל למה קאמר תרתי אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר. ולמה לא קאמר בקצרה אין אדם מע"ר כדקאמר בכתובות (דף י"ח) בעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין אדם מע"ר. והא דקרוב אדם אצל עצמו למותר הוא [בתשובת הרשב"א בח"א שאלה קנ"ט מבואר דהי' הגירסא בכתובות ג"כ אדם קרוב אצל עצמו אבל לפנינו ליתא. וכן מבואר בתוס' סנהדרין עיי"ש]. אך לשיטת הראב"ד ניחא. דהאי אדם קרוב אצל עצמו הוא פי' ג"כ למה לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומאחר דלא מהימן על עצמו לא מהימן על אחר. לכך קאמר, דאדם קרוב אצל עצמו דהוא בעל דבר. ואין עליו שם עד כלל. לכן ל"א בזה עדות שנטלה מקצתה בטלה כולה [דאדם קרוב ממש