אורח משפט קסה

גם י"ל דיליף מק"ו כמו דיליף בב"ק (דף פ"ח) בעבד וכמוש"כ הנ"י בעכו"ם בפ"ק דב"ק וה"נ בגר תושב כן:

סעיף כ"א פצוע דכא כשר לעדות. מבואר בתוס' זבחים (דף ט"ז) ובתוס' ב"ק (דף פ"ת) דפצוע דכא וכרות שפכה כשרין לעדות וכ"ה בשו"ע אהע"ז (סי' ק"ל ס"א) בהג"ה ויש מחמירים שלא יהי' בע"מ. וכ"ה בסדר הגט שם. והוא רק חומרא לכתחילה. והוא דברי מהרי"ל הובא בד"מ שם (אות ט"ו) שאמר שבע"מ לא יתיר א"א לעלמא. וכבר חתרו המפרשים למצוא טעם ולא מצאו טעם נכון לזה:

ונראה עפ"מ דאיתא בזהר פ' אמור איש מזרעך לדרתם אשר יהי' בו מום אמר ר' יצחק. בגין דאיהו פגים. ומאן דאיהו פגום אסור לשמשא והא אוקמי' דב"נ דאשתכח פגום לית בי' מהימנותא וההיא פגומא אסהיד עלי' כן רבי' אליעזר הוה יתיב בקסטרא דבי' חמו' והוא הוה אמר זולגא דבקסטירא בעינא שכיח אדהכי עבר חד בר נש פגום מעינא חד אמר חמוי נשאל להאי אמר פגום הוא ולאו מהימנא אמר נשאל בהדי' אתו שאלו לי' כו' א"ר אלעזר במלוי אישתמע דלאו מהימנא גבי' ולאו בר מהימנא הוא ע"כ אלמא דבעל מום לית בי' הימנותא כל כך אלא דאפ"ה הכשירו התורה לעדות ולא פסל אלא לסומא בב' עיניו מדכתיב או ראה. אבל משום דהוי בע"מ אינו פסול. אבל לעד הגט דאפשר באחרים חש המהרי"ל משום חומרא דא"א ליקח עדים שאינם בע"מ כיון דבע"מ לית בהו הימנותא כ"כ. פן לפעמים יצא איזה שקר על ידם ויצא תקלה על ידם. אף שלשאר עדות כשרים כנ"ל נכון בזה. ועיין במג"א או"ח (סי' נ"ג) שלא למנות ש"ץ שהוא בע"מ עפ"ד הזהר הנ"ל לכן אין רחוק שלענין גט חשש לכתחילה לזה:

ולפי דעת המהרי"ל בסידור הגט שלא יהי' העד בע"מ בגט הי' נ"ל מזה בהמיר ושב שלא יהי' עד בגט לפמש"כ התוס' בסוטה (דף ל"ט) ד"ה וכי דהמיר ושב דמי לבע"מ וי"ל בזה. וכ"כ הבכ"ש לענין ש"ץ דאין למנותו מה"ט. וגם לפ"מ דאמרינן בבכורות (דף מ"ה) ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופי' הר"ן בפ' גה"נ די"מ משום דהוי בע"מ [ובאהע"ז ה' חליצה כתב הרמ"א דנוהגין כסברא ראשונה וזהו כהי"מ בזה] א"כ לפ"ז אין למנותו לעדות הגט והדבר תמוה ואין נוהגין כן:

וראי' לדבריהם מסוגיא דזבחים (דף ט"ז) דזר מחלל מק"ו מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שיחלל ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומסיק שם דיליף מיושב ומחד מהנך פי' רש"י בע"מ. ואי בע"מ פסול לעדות הא איכא למיפרך מה להצד שבהן שכן פסולים לעדות וכן לעיל שם יליף ק"ו מבע"מ ולא פריך מה לבע"מ שכן פסול לעדות. א"ו דכשר וזה נכון:

ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר לעדות. וקשה הא כיון דעדות אינו אלא בגדול. וא"כ ודאי נבלע בו דמו. או נפל בו דמו וליכא חשש סכנתא בזה. וניחא עפמ"ש תוס' בחולין (דף ד') אהא דהכל שוחטין אפילו כותי אפילו ערל האי ערל ה"ד. אילימא שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא. וז"ל שמתו אתיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני משום דלא נבלע בהם הדם וכו' א"נ אפי' בשמיני כגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהם הדם. עכ"ל והיינו משום דקשיא להו ג"כ כיון דשוחט א"כ הוא גדול ולא שייך בי' שלא נבלע בו. לכך כתבו דגם אחיו נימולו כשהן גדולים ומתו או שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן ואפ"ה מתו ונתחזק שבניהם מתו מחמת מילה. וה"נ מיירי כן. אבל זולת זה אמרינן דאחיו מתו מחמת מילה הוא משום שלא נבלע בהן הדם. והוא מחוייב למול א"ע כשרואין שנבלע בו הדם. וכשאינו מל הוי מומר לערלות ושחיטתו פסולה. וכן לעדות. ובהג"א פ"ק דב"ק מייתי שם שיטת ר"ת דמי שאינו מל מחמת פחד בעלמא כשר ג"כ לעדות ושיטתו מובא ג"כ בתוס' זבחים (דף כ"ב) וברשב"א ר"פ הערל עיי"ש בזה:

בסמ"ע כתב וז"ל דרחמנא פטרי' מדכתיב וחי' בהם עיין ביו"ד הלכות מילה עכ"ל. וכוונתו דשם (בסי' רס"ה) מבואר הטעם דמילה אפשר להמתין אחר זמן. ובאמת קשה דל"ל טעם זה תיפוק לי' מוחי בהם ומבואר במ"א:

סעיף כב המוסרים פסולין לעדות. הנה עיקר איסורא דמסור כ' הב"י באו"ח (סי' ל"ט) דהוא משום לא תעמוד על דם רעך עיי"ש, ולפ"מ דמבואר לקמן (סי' תכ"ו) דלא תעמוד על דם רעך אינו אלא בנפשות ולא בממון. א"כ במוסר ממון לא שייך זה. אמנם לפ"מ דאיתא בספרא דיודע עדות לחברו שצריך להעיד משום לא תעמוד. א"כ גם בממון שייך זה. ואפשר דגם בהרחקת נזיקין ג"כ שייך זה. ואח"כ מצאתי בשו"ת ח"ס בחיו"ד דפשיטא לי' כן:

ואינו מובן לי דמאי שייכות דלא תעמוד על דם רעך למסירה דהרי אזהרה זו אינו אלא שמחוייב להציל את חברו אם ראה שטובע בנהר או ליסטים באין עליו ויכול להצילו שלא יעמוד עצמו מלהצילו. אבל מוסר חברו אינו ענין לזה אלא הוא בכלל כל מזיק חברו בממונו. ולא מצינו במזיק ממון חברו שעובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך. ואי משים דהדברים ק"ו דאם עיבר בלאו זה כשיכול להציל ממון חברו ולא הציל, מכ"ש במזיק ממון חברו הא אין מזהירין מן הדין. לכן נ"ל דט"ס הוא בב"י שם וצ"ל משום לא תלך רכיל ובויקרא (י"ט) כתיב לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך ונתחלף בין רישא דקרא לסיפא דקרא וכ"ה בחינוך סו' רל"ו שכ' באזהרה דלא תלך רכיל דיני מסור עיי"ש. אמנם במס' דרך ארץ ס"פ בתרא ר' יצחק אומר קורצין ה"ז משופכי דמים שנאמר לא תלך רכיל בעמך וכוונתו גם לסיפא דקרא ולא תעמוד על דם רעך וכמו שהגי' הגר"א ז"ל שם. אלמא דאמסור שיכול לבוא לידי סכנה וע"ד שאמרו בב"ק (דף קי"ט) אין מרחמין עליו איכא משום לא תעמוד על דם רעך ג"כ:

ובהיות כן נלע"ד דמוסר פסול לעדות מדאורייתא לפמש"כ מהרי"ט בחאה"ע (סי' מ"ג) דהיכא דאיכא איסור דאורייתא וחימוד ממון הוא פסול מדאורייתא. וה"נ במסור כיון דהוא רע לבריות גם לרבא דס"ל בפ' זה בורר דבעינן רשע דחמס. פסול לעדות. כיון דרע לבריות שמוסר ממונם. יעיד שקר ג"כ ואי משום דאין לוקין על לאו דלא תלך רכיל כמוש"כ בחינוך שם. הא מ"מ איסור לאו דאורייתא ליכא והיכא דאיכא חמס ג"כ דהוא רע לבריות פסול מדאורייתא. ולכאורה הי' אפ"ל דבמסור אי לאו דניתן להשבון הי' לוקה על לאו זה ג"כ משום דמסור בדבורי' קמתעביד מעשה וכמוש"כ בעה"ת דעדיף מחסמה בקול דלוקה לר' יוחנן בב"מ (דף צ') דקיי"ל כוותי' משום דבדיבורא קעביד מעשה ואי משום דניתן להשבון הא גזלן פסול לעדות אף דניתן להשבון כיון דאיכא לאו וחמס. כמ"ש הרמב"ם (בפ"י מהלכות עדות) וה"נ במסור. אלא דזה אינו לפמש"כ התוס' בשבת (דף פ"ה) וחולין (דף פ"ב) דלכך אינו לוקה בזורע כלאים משום לא תשיג גבול כיון דאינו לוקה על קרקע דניתן להשבון עיי"ש. וה"נ כיון דאין לוקה על לא תלך רכיל משום לאו שאין בו מעשה אינו לוקה גם על מסור] אלא שבשו"ת מהרי"ק (סי' קכ"ו) משמע דס"ל דמסור כל שלא הוחזק אין פסולו אלא מדרבנן. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ב שאלה צ') דלמאן דס"ל דד"ג אינו אלא מדרבנן אין פסולו אלא מדרבנן ולפענ"ד צל"ע בזה וכמוש"כ:

והד"מ ביו"ד סימן ב' כתב בשם הש"ג פ"ק דחולין דמסור הוי כמומר לכה"ת כולה ע"ש. וא"כ ודאי דצ"ל דפסול מדאורייתא לערות לדידי'. ונראה דזה תלוי במחלוקת רבוותא באו"ת (סי' ל"ט) אי מסור מדאורייתא אינו בר קשורה או אינו אלא מדרבנן עיי"ש בזה ובסי' (שפ"ח ס"ח) ואין משביעין את המוסר כו' מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה והוא מהרמב"ם (פ"ז ה"ח) מדכ' ואין לך פסול יותר מזה. משמע דפסול מדאורייתא. ומזיק ממון חברו לא מצינו שיהא פסול לעדות. וכ"כ היש"ש פ"ו דב"ק סי' ל'. וכ"כ הפ"י בב"ק (דף