אורח משפט קסד

בקוביא ומלוי ברבית ועבדים כו'. וקשה להרמב"ם דס"ל דחצי עבד וחצי ב"ח פסול לעדות אמאי לא נקט ועבדים שאינן משוחררין לאשמועינן דגם חצי עבד וחצי ב"ח פסול כמו בחגיגה. וצ"ל דסמך אמאי דנקט לעיל במתני' ועבדו משוחרר דמבואר מזה דבעינן שיהא משוחרר לגמרי לאפוקי חצי עבד וחצי ב"ח. וראי' לזה דהיכא דתני עבדים משוחררים לגמרי משמע ואין חצי עבד וחצי ב"ח בכלל זה. מהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ט) ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים ולוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים וטומטום ואדרוגינוס ומי שחצי עבד וחצי ב"ח אלמא אע"ג דתני עבדים משוחררים תני בתר הכי חצי עבד וחצי ב"ת. מיהו י"ל דמשם סיפא נקט הכי. דחצי עבד חצי ב"ח אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו [באו"ח סי' קמ"ג אין קורין בתורה פחות מעשרה גדולים בני חורין ועיי"ש באחרונים שנסתפקו בחצי עבד וחצי ב"ח עיי"ש דמלישנא דבני חורין משמע שיהי' משוחרר כולו יעוי"ש]:

ומש"כ הרמב"ם עוד דמעוכב גט שיחרור פסיל לעדות. בטור אהע"ז (סי' ב') כתב ולאחר ששיחררו רבו או הפקירו וכו' הרי הוא כישראל לכל דבר ועיי"ש בב"י דמותר לביא בקהל אף דמעוכב גט שיחרור וא"כ להרמב"ם אינו כישראל לכל דבר ופסיל לעדות. לכ' צ"ל דלאו דוקא לכל דבר אלא לקבל בלבד:

הנה הי' ק"ל בכ"ד בש"ס דנקט ח"ע וחצי בן חורין מדוע לא נקט הרמב"ם מעוכב גט שיחרור גם כן והא ניחא לשמואל דס"ל דהמפקיר עבדו יוצא לחירות א"צ גט שיחרור. אבל לאידך ק"ט אמאי לא תנא מעוכב גט שחרור גם כן וצ"ל דחדא מניי' נקט. אמנם באמת מבואר בתוס' בבא קמא (דף צ') בד"ה איש ובבא בתרא (דף נ') דמעוכב גט שחרור הוא ג"כ ח"ע וחצי בן תורין וא"כ בכלל ח"ע וחצי ב"ח מעוכב גט שחרור גם כן:

ועוד נראה לי ראי' להרמב"ם מהא דתנן בב"ק (דף י"ד) עפ"י עדים. בני חורין בני ברית ומפרש בש"ס בני חורין למעוטי עבדים. בני ברית למעוטי עכו"ם. ויש להקשות אמאי האריך בלשונו בני חורין ובני ברית למעוטי תרווייהו ליתני עפ"י עדים ישראלים או בני ישראלים דידעינן למעוטי תרווייהו עבדים ועכו"ם. אלא דאי הוי תני כן לא הוי ידעינן למעוטי חצי עבד וחצי ב"ח דמבואר בסנהדרין (דף פ"ו) בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד. וחד למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח. אלמא מחד מיעוטא לא הוי ממעטינן אלא עבדים ולא חצי עבד וחצי ב"ח. [אבל קשה לי הא דקאמר מבני חורין ובני ברית. בני חורין למעוטי עבדים. בני ברית למעוטי עכו"ם מאי איריא דתני הני פסולין ולא קחשיב שאר פסולי עדות. ובירושלמי ראיתי וז"ל עפ"י עדים שאין שמין אלא עפ"י עדים בני חורין ובני ברית. יצאו עכו"ם ועבדים ופסולי עדות. הרי דגם פסולי עדות ממעט. ונראה דהירושלמי מפרש הכי למתני' עפ"י עדים זהו שראויים להעיד. למעוטי שאר פסולים וכיוצא בזה בשבועת העדות (דף ל"ו) ואינו נוהגת אלא בראוין להעיד וזהו שמפרש מסיפ' לריש' יצאו עכו"ם זהו בני ברית. ועבדים זהו בני חורין. ופסולי עדות זהו עדים. וי"ל דגם הש"ס דילן סובר הכי. אלא דק"ל למה דקתני כאן הכי ולהכי קאמר סיפא איצטריך לי' בשביל בני חורין ובני ברית ואלו קתני הכא כמו שכ' הרמב"ם בפי' המשנה דס"ד לפי שאצל נזקין תמיד מצוים עבדים ועכו"ם ואין עדים כשרים מצוים לכן נאמינם קמ"ל דלא. אבל פסולי עדות קרובים ורשעים אין רבותא בזה וצ"ל איידי ומשום סיפא ומזה מבואר כמוש"כ הת"ה שאלה רל"ח דכל מקום שמבואר עדים סתם הם כשרים והרי מבואר בירושלמי כן]:

וכן מוכח מהא דאיצטריך בחגיגה (דף ד') למעוטי חצי עבד וחצי ב"ח מראי'. מי שאין לו וכו'. ולא ממעט מדכתיב בבא כל ישראל דממעטינן מיני' עבדים כמוש"כ הרמב"ם בפ"ב דחגיגה אלמא דמישראל לחוד אף דממעטינן עבדים וכמו שמבואר ג"כ בפ"ב דגיטין (דף כ"ג) ואפ"ה לא ממעטינן חצי עבד וחצי ב"ח. וא"כ שפיר תני באריכות בני חורין ובני ברית למעוטי חצי עבד וחצי ב"ח דבעינן שיהא כולו משוחרר וזה נכון. וא"ל דאי הוי תנא ישראל. הוי ממעטינן גר ומשוחרר ג"כ. כמוש"כ התוס' בסנהדרין שם. דזה לא מסתבר כלל דמהי"ת נימא כן ורק במידי דגזה"כ איצטריך ריבוי לגר ומשוחרר:

הנה בכותי לא נכתב כאן מה דינו. וצ"ל דהרא"ש כתב בפ"ק דגיטין (סימן ט') אהא דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים והאידנא כל עד כותי פסיל בין בגיטי נשים בין בשיחרורי עבדים בין בשאר שטרות דגרסינן בפ"ק דחולין (דף ו') לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורין וכו' וכ"ש לענין עדות דדינו כעכו"ם ע"כ וא"כ מאחר דכ' ביו"ד (סי' רס"ז) דפסולין לגיטי נשים ושיחרורי עבדים לא הוצרך לכתוב כאן. ובכלל עכו"ם הם. ואפילו להחזיק אינן נאמנין כמוש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קנ"ט) דבין להקל ובין החמיר הם כעכו"ם גמורים ובמ"א הארכתי בזה:

ובמס' מכות (דף ח') עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד. בשלמא עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל. גולה דקטלי'. ולוקה דלטיי'. אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי'. אלא לוקה אמאי. ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. אלא אראב"י כגון שהעיד בו והוזם דכוותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא. וי"ל דאמאי לא פריך ג"כ וכותי בר עדות הוא. ומ"ש דנקט לעבד ושבק כותי. ובשלמא בתחילה דנקט כותי ולא עבד כתבנו בסי' כ"ז דבעבד איכא לא תאור אבל הכא מ"ש דשבק כותי. ומשמע מזה דאף דהכא מיירי בכותי שקלקל מדפריך דאינו עושה מעשה עמך. וכמו שכתב הריטב"א והוי עכו"ם גמור. מ"מ בנאמן בר עדות הוא וכרש"י והר' יקר שהבאנו לעיל:

ולהסוברים דהוא דאורייתא צ"ל דחדא נקט דפריך מעבד וה"ה לכותי. ומשום דעבד נקט ברישא פריך מעבד. ובפרט להריטב"א שפי' בהא דפריך אכותי דאינו עושה מעשה עמך שכ' וה"ה לעבד, ה"נ הכא מעבד וה"ה לכותי. [ומילתא חדתא ראיתי להכס"מ (פי"ו מהל' סנהדרין) שכ' וז"ל ותניא בפ"ב דמכות עבד ועכו"ם גולה ולוקה ע"י ישראל. וישראל גולה ולוקה ע"י עכו"ם. ומשמע דלרבותא נקט עכו"ם שישראל לוקה ע"י וכ"ש שהוא לוקה ע"י עבד שהוא מקיים מצות ע"כ. ומשמע דלא הי' לו כלל הגירסא מכותי. וא"כ י"ל דלכך נקט חדא הכא בגולה ולוקה ע"י ישראל. דרישא דמילתא נקט וה"ה לכותי] אבל לשיטת רש"י והר"י נכון מאוד הא דנקט עבד לבד ולא לכותי ג"כ:

ויותר נראה דהרמב"ם (בפ"ה) השמיט להך ברייתא דכותי ולא כתב אלא להא דעבד בלבד. ולכן נראה דהרמב"ם לטעמי' שכתב (בפ"ה) דברכות בפי' המשנה דבכ"מ שנאמר כותי הוא קודם שגזרו עליהן והיו גרי אמת. אבל עכשיו עשו איתם כעכו"ם גמורים. ולכן הרמב"ם השמיט מה שנאמר במשנה ולכן הא דמס' מכות אף דקלקלו מ"מ קודם גזרה הוי ולכך יש להן דיני ישראל משא"כ השתא דעכו"ם גמורים הם לא שייך זה. וא"כ לא פריך על כותי בר עדות הוא. דבאמת בר עדות הוא. דגרי אמת הן וכמוש"כ במ"א בזה. והצדוקים שבזמה"ז ג"כ פסולין לכל עדות כמוש"כ הש"ך ביו"ד (סי' רס"ז) ס"ק נ"ט ועיין שם בסי' קנ"ט בזה יעויי"ש:

ובגר תושב פשיטא דפסול לעדות דלאו בכלל אחיך הוא כדמוכח מהא דב"מ (דף קי"א) מאחיך פרט לאחרים, מגרך זה גר צדק. בשעריך זה אוכל נבלות. אלמא דלאו בכלל אחיך הוא. מיהו י"ל דאין ראי' מזה כמוש"כ התוס' שם בד"ה מגרך דהוה ממעטינן אפילו גר צדק, דמאחיך משמע ממובחר שבאחיך ולא כל אחיך. אמנם יש ראי' מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' מלוה ה"א) העכו"ם וגר חושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך. לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. וכ"כ הבעה"ת ובגדו"ת שם וא"כ פסול דאורייתא ג"כ.