אורח משפט קסב

לקמן (סי' צ"ו) דלא מהני קנין חליפין בקטן ומבואר שם בסמ"ע הטעם משום דכתיב ושלף איש נעלו איש ולא קטן וא"כ ה"נ נימא איש ולא עכו"ם. משום דלשיטתייהו איש בכלל עכו"ם הוא. ולכן נסתפקו שם בזה. וכן מבואר מהא דאמרינן ביבמות (דף מ"ת) אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה. אלא עבד איש אתה מל בע"כ. ואי אתה מל בן איש בע"כ. ופרש"י דהאי איש אנכרי קאי. וה"ק עבד שלקח מן הנכרי אתה מל בע"כ של עבד. ואי אתה מל בן נכר בעלמא דלאו עבד בע"כ. הרי להדיא דמקרי איש ובכלל איש הוא. אלא דזה יש לדחות קצת דשאני הכא דהאי איש מיותר הוא כמוש"כ רש"י שם וע"כ מרבינן מיני' נכרי. והוי דומיא דאמרינן בכמה דוכתי איש מת"ל איש איש לרבות העכו"ם ויובא לקמן:

ועדיין צריך להתיישב בזה. דאינו דומה להתם דמרבינן מאיש גם עכו"ם להכא דלאו לרבויי נכתב. אלא דמיירי בעכו"ם. ומיהו בלא"ה יש לדחות קצת דבאמת מקרי איש היכא דלא מיירי אלא בעכו"ם וכמו דמשמע בכמה מקראות. אלא דאנן איירינן אי הינא דמיירי בישראל אי יש למעטו מאיש או בכלל הוא. והנה רש"י ז"ל פי' שם פי' אחד עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אעפ"י שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בע"כ. ואי אתה מל בן שהוא איש גר הבא להתגייר אין לו כת למול בנו גדול בע"כ. וא"כ ללשון זה יהא ראי' לכאורה דגם עבד בכלל איש וכמו שיתבאר לקמן אלא דיש לדחות קצת וכמו שכתבנו לענין עכו"ם כנ"ל בזה:

אמנם קשה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרים כו' כישראל וכן אמרינן שם לענין עריות. ובמנחות (דף ע"ג) איש מת"ל איש איש לרבות העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל וקשה אי וכלל איש הוא. למה לי מיתורא דאיש איש לרבויי כל הנך בחד איש נמי סגי. וכבר הקשה כן בס' לימודי ד' לימוד כ"ד עיי"ש, וי"ל דשאני כל הני דכתיב בהו בתחילת הליווי אל בני ישראל. וא"כ אי לאו יתורא דאיש שני היה ממעטינן להו מבני ישראל כדפסלינן להו לציצית מבני ישראל ובנזיר (דף ס"ב) ובזבחים (דף מ"ה) ונדה (דף ל"ד) [ועיין תוס' סנהדרין פ"ו] ולכן צריך לרביניהו מיתורא דאיש שני. משא"כ עדות דלא כתיב בתחילת דינו דהציווי אל בני ישראל שפיר הוי גוי בכלל איש. אלא דבזה לא יתיישב הא דהבאנו לעיל מסוטה (דף כ"ד) דהוא בכלל ושכב איש אף דהתם ג"כ כתיב בתחילת הפרשה בני ישראל:

עוד ראיתי להאריך קצת במש"כ התוס' שם בב"ק (דף פ"ח) בד"ה יהא עבד כשר לעדות תימא הא בכל דוכתא ילפינן גז"ש לה לה מאשה כו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד. לעשותו כישראל לחייבו לכה"פ במצות שהאשה חייבת אבל לגרע מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד. דמן הדין כשר לעדות הוא דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא. עכ"ל. וכדקאמר שם בגמ' מה להצד השוה שבהן שכן אינו איש תאמר בעבד שהוא איש. וכן משמע במכילתא פ' משפטים והובא ברש"י שם וכי יכה איש את עבדו. והלא הוא בכלל מכה איש ולמה יצא לומר לך עיי"ש. ובספרי פ' פנחס איש לפי פקדיו יצאו עבדים ונשים וטומטום ואנדרוגינס ומשמע מזה דאינו איש. נראה דלא גרסינן שם עבדים. וממטות אבותם ממעטינן עבדים כמוש"כ רש"י שם בפירוש החומש עיי"ש:

ולכן בקידושין (דף ח') ממעטינן דעבד אינו נקנה בחליפין מכסף מקנתו. ולא מאיש משום דבאמת בכלל איש הוא. וכן ראי' מהא דאמרינן בגיטין (דף כ"ג) דחש"ו לאו בני שליחות נינהו משום דלאו בני דעה נינהו. ופירש רש"י דגבי שליחות איש בעינן ולא קטן. דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן ואס"ד דעבד לאו בכלל איש הוא. א"כ איך תנן בפסחים (דף פ"ת) אמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח אלמא דעבד נעשה שלית לשחוט הפסח. וכן מבואר בתוס' קדושין (דף מ"ב) ד"ה ודילמא דמטעם שליחות הוא ע"ש. וכן בגיטין (דף כ"ג) דיכול העבד לקבל שטר שיחרור עבור עבד אחר. משים דנעשה שליח במילתא דאיתא בנפשי' ובב"מ (דף מ"ב) אמר לעבדו ולשלוחו. וכן הוא בטוש"ע (סי' קפ"ח) ואמאי דהא עיקר שליחות נפקא לן מויקחו להם איש וכ"כ רש"י בקדושין (דף מ"ב) דאין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב וכן בב"מ (דף ע"א) מתרומה דכתיב בי' איש. וא"כ נמעט גם עבד אינו בשליחות. א"ו דגם עבד בכלל איש. ולכן שפיר נעשה שליח. ועיין רע"ב פ"ב דזבים ודו"ק]:

אלא דק"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ג) ת"ר עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים ונשים ועבדים מניין ת"ל עור העולה ריבה. הרי להדיא דעבד לאו בכלל איש הוא. וא"ל דע"כ לא קאמרינן עבד בכלל איש אלא גבי עדות דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן דאין מעידין לאו משום דלא מהימני אלא גזיה"כ הוא. לכך היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. וע"כ מסתבר דעבד בכלל איש היא. וכעין זה כתבו תוס' שם בזבחים ד"ה אין לי. אבל זה לא מסתבר כלל לתרץ בזה קושיא הנ"ל דעכ"פ מוכח מברייתא דזבחים דעבד לאו בכלל איש הוא. ועוד דהרי כבר הראינו לדעת דגם לבד עדות ג"כ עבד בכלל איש. וכמו שביארנו למעלה:

ובכללו של תוס' דב"ק הנ"ל יתיישב היטיב מה דאיתא בברכות (דף כ') נשים ועבדים קטנים פטורין מק"ש. וחייבין בתפלה ובמזוזה וברהמ"ז. ובמזוזה פשיטא. מ"ד הואיל ואיתקש לת"ת קמ"ל. וביומא (דף י"א) ת"ר ביהכ"נ ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה. פשיטא. מהו דתימא ביתך ולא ביתה. ביתך ולא בתיהם קמ"ל. ומקשים אמאי לא קאמר כן בברכות מ"ד ביתך ולא ביתה. וקאמר משום דאיתקש לת"ת. ולהנ"ל ניחא כמו דלא אמר ביומא הטעם הואיל ואיתקש לת"ת משום דאינו מספיק בשותפין לכן לא קאמר גם בברכות משום ביתך ולא ביתה משום דזה אינו מספיק בעבדים. ואי משום דניליף בגז"ש דלה לה מאשה. כיון דאשה פטורה ממזוזה משום דכתיב ביתך ה"נ בעבד. זה אינו. דלא ילפינן להקל בגז"ש דלה לה מאשה כמוש"כ התוס' בב"ק (דף פ"ח) דלא ילפינן בגז"ש דלה לה להקל כיון דהוא בכלל איש ה"נ כיון דעבד בכלל ביתך לא ילפינן בגז"ש להקל ולכן קאמר משום דאיתקש לת"ת. דטעם זה מספיק גם בעבד וכמו שכתבנו וא"ש ודו"ק. [והסוגיא קאי למ"ד בקדושין (דף כ"ג) דמהני ע"מ שאין לרבו רשות בו. או כגון שנתנו לו בית ע"מ שאין לרבו רשות בו. ומה שתרצה תעשה בו. דמהני לדעת הש"ך ביו"ד סי' רס"ז ס"ק ל"ט]:

הנה הכס"מ תמה על הרמב"ם שלמד דעבד פסיל לעדות מלאחיו וז"ל בפ' החובל (דף פ"ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשא דלא יומתו ודרשא זו שכתב רבינו ליתא התם וצ"ע היכא איתא, והלח"מ תמה עוד דבפ' החובל שם מבואר דרבנן ס"ל דעבדים איתנייהו בבשת. והא דכתיב כי ינצו אנשים עבד אחיו היא במצות וקיי"ל כוותי'. וא"כ איך ממעטינן עבדים מלאחיו. ורבים תירצו בזה ורחוק מדרך האמת:

אמנם דברי הרמב"ם נכונים עפי"מ דאמרינן בב"ק שם (דף פ"ת) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב וכו' מ"ט דר"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחיה יצא עבד שאין לו אחוה. ורבנן אחיו הוא במצות כו'. אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. אמר עולא עדות לא מצית אמרת. אתיא עדות בק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראוי' לבוא בקהל פסולה לעדות עבד שאין ראוי לבוא בקהל וכו' הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות ופסולין להעיד אף אני אבוא את העבד שאינו בכל המצות ופסיל להעיד אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך. ופרש"י והצד השוה שבהן אינם זהירין בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה ע"כ. פי' אף אני אביא את העבד שאינו